The Coach | הבלוג של מייקל בן-דוד

ינואר/13

22

פוסט על הבחירות

אני יודע…הזנחתי קצת את הבלוג בזמן האחרון, ועמך הסליחה.
אני חוזר בפוסט על הבחירות:
סביב הבחירות לכנסת התשע עשרה, שנערכות ברגעים אלו ממש, נתון אחד היכה אותי בהלם: בבחירות האחרונות לא הצביעו בתל אביב, עירי, 158,600 בעלי זכות הצבעה. חמישה מנדטים שלמים פשוט לא טרחו לבוא לקלפי ולהצביע.

לחוקרי מערכות הבחירות בישראל יש הסברים סוציולוגיים על התופעה – אך לא עליהם אני רוצה לכתוב.

הצבעה ביום הבחירות משלבת בתוכה את שלוש עקרונות היסוד של האימון – מעורבות, אחריות ובחירה. היות שמידת ההצלחה שלנו תלוייה ביכולתנו לפעול על פי שלוש עקרונות אלו, שווה להרחיב עליהם מעט:
עקרון המעורבות: בחיים שלי אני יכול להיות שחקן, זה שפועל, זה שעושה, זה שנמצא במגרש ומשפיע, או אני יכול להיות ביציעים – להסתכל על מה שאחרים עושים ולקטר. ראיתם את הפרסומת של "משטרת הקיטורים"? זה הרעיון.

כשאני מעורב בחיי, אני אקטיבי. אני על המגרש. אני משחק את המשחק של החיים שלי. אבל זו אינה סיסמה. כשאני מעורב, אני קובע את הקריטריונים שלפיהם אני פועל. אני מתאמן, אני משתפר ואני בוחן כל הזמן את העשייה שלי. צופים נותנים לאחרים לעשות, שחקנים עושים. זו שאלה של נקיטת פעולה, נקיטת עמדה – ובחירה בלהוביל את החיים שלי למקום שאני רוצה שהם יהיו.

אבל מעורבות לבדה אינה מספיקה – כי אני יכול להיות מעורב בלי להיות אפקטיבי. אני יכול לפעול, ובאותו זמן להיות פול גז בניוטרל – אני לוחץ על הדוושה, אך לא מגיע לשום מקום.

לכך מגיע העיקרון השני: עקרון האחריות

בשפה האימונית, אחריות משמעה השקעת מאמץ באותם דברים שבהם אני אפקטיבי, שבהם אני יכול להשפיע, ולא לבזבז זמן יקר ואנרגיה על דברים שאינני יכול לשנות. להיות עסוק בפתרונות ולא בקיטורים. לא להיות קרבן של הנסיבות אלא לזהות את דרך הפעולה האפקטיבית ביותר עבור השגת התוצאה בה אני חפץ, ועשייה של דברים אלו.
אינני יודע עבור מי הצבעת, אך אני מקווה שהבחירה שלך נבעה מתוך שיקול לגופו של עניין, מתוך בחינה של מתמודדים, של מצע ושל הישראל שברצונך לראות כאן. אך זה לא מספיק. היום אנחנו נותנים לחברי הכנסת את התפקיד, ויש לנו ארבע שנים לפקח עליהם ולדרוש מהם למלא את תפקידם נאמנה. גם זה חלק מהאחריות שלנו.

השילוב בין מעורבות לאחריות מניע בחירה. בחירה אמיתית. בחירה שיוצרת תוצאות.
בחירה בלי מעורבות מניעה זגזוג ופקפוק, ובחירה בלי אחריות לא מניבה תוצאה אפקטיבית. בחירה אמיתית – לעומת זאת –  נובעת מבדיקה, שקילת החלופות, בחירת דרך פעולה אפקטיבית וביצועה, תוך נכונות אמיתית לשלם מחיר בגין הליכתי בנתיב זה או אחר.

בבחירות אלו הצבעתי, רק בפעם השניה בחיי הבוגרים, למפלגה שאיננה "מפלגת הבית" שלי. בפעם הראשונה הסתיימה סטייתי מהנתיב המוכר וטבעי עבורי במפח נפש, ואמרתי לעצמי שאמשיך לתמוך במפלגה שלי בטוב וברע (ובחירות 2009 בהחלט לא היטיבו עמה). והנה, היום, הצבעתי למפלגה אחרת. למפלגה שאני מזהה בה תקווה לצמיחת הדור הבא של הפולטיקאים בישראל. למפלגה שאני מקווה שתניע תהליך שינוי. אבל אני בוחר שונה משהייתי. אני מתכוון להיות אזרח מעורב ואחראי בארבע השנים הקרובות. חברי הכנסת עבורם הצבעתי (ושעם חלקם אני חבר בפייסבוק, ואם אחרים בקשר אישי אף יותר) הולכים לשמוע ממני במהלך הקדנציה הזו, ואני הולך לעקוב אחר פעילותם. הם עובדים עבורי, וחסר להם שלא יהיו מעורבים ואחראים. זו בחירתי!

No tags Hide

ינואר/12

30

על כשרון וכשלון

מה גורם לאנשים מוכשרים לא להצליח?
כיצד אנשים רגילים לגמרי מצליחים בגדול?
מהו סוד ההצלחה?

על כך, בהרצאה בת 50 דקות שנתתי על כשרון וכשלון:

להצלחתך,

מייקל

No tags Hide

ספטמבר/11

28

שנה טובה

ברכת שנה טובה בוידאו עם מסרים אימוניים….שבאמת תהייה לך שנה יוצאת דופן!

 

No tags Hide

אפריל/11

15

זו פשוט מכה….

העולם מתקדם, ואיתו גם אני….את הפוסט של אפריל על עשר המכות של מצרים בחיים ובעסקים שלנו הכנתי בוידאו – להנאתך:

 

להצלחתך, 

מייקל

נ.ב כתמיד, אשמח לתגובתך.

נ.ב.ב לשיתוף בפייסבוק בנוחות, יש ללחוץ על הסמל של הפייסבוק בשורה למטה:

No tags Hide

מרץ/11

5

מהי האנאפורנה שלך?

לקראת הסופ"ש חזרתי משלושה ימי לימוד אינטנסיביים בכנס "תאוצה עסקית 2011". היום השני והשלישי של הכנס עסקו בשיווק והיו מועילים ומרתקים אך ביום הראשון של הכנס הרצה דורון אראל, הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט, והישראלי הראשון שטיפס על שבע הפסגות (טיפוס על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות).

זו פעם ראשונה שאני שומע את ההרצאה של דורון והיא דיברה אליי מאד, אך לפני שאתייחס אליה – קצת רקע.

זריחה על האנאפורנה

לתחום של טיפוס פסגות נחשפתי בשנות השמונים המאוחרות כשקניתי בארה"ב עותק משומש של הספר של מוריס הרצוג אנאפורנה בו הוא סיפר על הכיבוש הראשון של פסגה שמתנשאת מעל 8 קילומטר באויר (ויש 14 כאלו בעולם) בשנת 1950.

מוזר קצת שהספר דיבר אלי, כי כמו שאתם מכירים אותי, ספורט אתגרי ואני לא ממש דרים בכפיפה אחת. היה משהו בתיאור של כיבוש הפסגה, בראשוניות של ההישג הזה, בעובדה שהיא לא הייתה בכלל ממופה (זו הפעם המתועדת הראשונה שבכלל עלו לשם…), בנחישות והדבקות במטרה ואפילו בסכנה העצומה ומחיר האישי הקיצוני (הרצוג איבד את רוב אצבעות ידיו וכל אצבעות רגליו, ושותפו לואיס לשנאל איבד את אצבעות רגליו) שמילא אותי בהשראה.

אגב, מכל 14 הפסגות, פסגת האנפאפורנה היא המועפלת פחות והקטלנית ביותר באופן יחסי (מכל שלושה מעפילים, אחד לא חוזר). שורת הסיום של הספר מהדהדת לי עד היום – והיא הנושא של הפוסט שלנו – “there are other Annapurnas in the lives of men" או, לכל אחד יש את האנאפורנה שלו.

בנובמבר 2007, במהלך מחקר לחומר רקע לסדנה (בסופו של דבר לא עשיתי בחומר הזה שימוש) קראתי את ספרו של אד ויסטורס (Ed Viesturs) אין קיצורי דרך לפסגה (No Shotcuts to the Top), בו הוא מתאר את כיבוש כל 14 הפסגות שמעל 8000 מטר - לראשונה על ידי אמריקני. אגב, יש רק 21 אנשים שהעפילו לכל 14 הפסגות הללו ורק עשרה מהם עשו זאת ללא חמצן (ובהם ויסטורס). מעניין לציין שויסטורס העפיל לפסגת האוורסט 7 פעמים! שוב נמלאתי השראה.

ויסטורס כתב לאחרונה ספר על K2 – ההר השני בגובהו בעולם, שאותו טרם הספקתי לקרוא.

חזרנו לכנס….דורון אראל עומד על הבמה, ובעיני רוחי עומדים איתו שם מוריס הרצוג ואד ויסטורס.   הייתה לו גם אמירה שאימצתי בשתי ידיים וכדאי לעצור רגע ולחשוב עליה: "מה שמניע אותנו זה לא הלמה (אני רוצה משהו) אלא הכמה (אני רוצה את הדבר)". זה באמת מה שחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו התשובה הטובה ביותר לשאלה "למה?" היא פשוט ככה. ג'ורג' מאלורי שניסה פעמיים לטפס על האוורסט בשנות העשרים ונהרג על ההר אמר במענה לשאלה למה הוא רוצה לטפס על האוורסט "because it's there" – וזו סיבה מצויינת! מה שיכריע את השאלה האם תשיג את מטרתך או לא זו השאלה "כמה אתה רוצה את זה".

תובנה חשובה נוספת שדורון העלה זו התובנה שלדרך יוצאים רק אחרי שהמשא ומתן הפנימי שלך בשאלה אם אתה רוצה או לא רוצה משהו הוכרע (אני מדבר על רעיון דומה בהרצאה שלי על הבור של העסקים הקטנים). כולנו זוכרים את הדברים שלגביהם יצאנו לדרך למרות שלא היינו "סגורים" עליהם. אני לא יודע מה הייתה התוצאה עבורכם, לי הם לא עבדו.

הנקודה השלישית שמאד התחברתי אליה היא סרטון שהוא הקרין על הטיפוס. בגבהים כאלו אין לגוף מספיק חמצן והתנועה איטית מאד. בשיפועים העליונים של האוורסט, עולים צעד אחד כל 15 שניות (!!). על זה דורון אמר "המלחמה האמיתית היא על העוד צעד אחד".  אני חושב שזה נכון לגבי כל פרוייקט שאנו נוטלים על עצמנו. אנחנו חייבים למפות את הדרך ואז ללכת אותה צעד אחר צעד כשהמלחמה האמיתית היא רק לקחת את הצעד הבא. עם כל צעד שאני לוקח, אני מסתכל על הצעד הבא, ורק עליו.

וזה מחזיר אותי אל הכותרת של הפוסט: מה האנאפורנה שלך?

לכולנו יש הר של 8000 מטר בחיינו (אוורסט, אנאפורנה או K2). זהו אותו הישג או פרוייקט שיקח אותנו לפסגה. עבור חלקנו, ההר הוא חלום ערטילאי, לא ברור ואפוף עננים. יש אחרים שיודעים מהו החלום אך מסתובבים בתחתית ההר, ועיניהם נשואות לפסגה. יש את אלו שיצאו לדרך, ואיפה שהוא הלכו לאיבוד במקום קר ובלתי ממופה. ויש את אלו שיצאו לדרך ונתקעו. חלק נתקעו במקום הנוח (יחסית) של מחנה הבסיס, חלק נתקעו במקום פחות נוח ועושים את המיטב לשרוד וחלק נתקעו בדחיפה האחרונה לפסגה – בכל מקרה הם תקועים.

כדאי לעצור לרגע ולבדוק את הדברים הבאים:

1. מהו החלום שלי?

2. כמה זה חשוב לי? האם אני מחוייב באמת?

3. מהי הדרך לפסגה? כיצד אני יכול ליצור מפה ברורה?

4. מהן ההכנות (התשתית) שצריך לעשות עוד לפני שיוצאים?

5. איך אדע שאני בדרך הנכונה?

6. מה עושים כשנתקעים?

7. מהו תהליך קבלת ההחלטות שלי בכל נקודה לאורך הדרך?

גם אני יוצא למסע חדש (אולי מחודש?) להר שלי. מיפיתי את הדרך, יש לי "כמה" ענק ותוכנית פעולה מפורטת. אעדכן לאורך הדרך ממסע יוצא דופן!

אני מצרף לך קישורים לאתר האינטרנט של דורון אראל ושל אד ויסטורס.

להצלחתך,

מייקל

 

, , , , , , , , , , , , Hide

ינואר/11

10

רוזה פארקס…אבל הפוך!

אלו מכם שקוראים את הבלוג מראשיתו, זוכרים בוודאי את הפוסט שלי על רוזה פארקס החרדית (ואם לא, קראו אותו כאן ואז תמשיכו לקרוא את הפוסט החדש). אני לא נוהג לכתוב על נושאים משפטיים פרופר בבלוג שלי, אבל אני חייב לחלוק אתכם את ההלם שלי מקריאת פסק דין חדש של בית המשפט העליון, והוא מתקשר לנושא מרכזי בבלוג שלי – ערך עצמי ואסרטיביות.

באותו פוסט מאוקטובר 2009 סיפרתי לכם על ועדה שתקבע האם מותרת ההפרדה בקווי האוטובוס שמכונים "קווי מהדרין". כצפוי בישראל (ובדיוק כמו בתוכנית הבריטית המשובחת Yes Minister) התשובה של הוועדה הייתה שההפרדה אסורה, אבל לא ניתן למנוע אותה. כלומר, באופן וולנטרי זה בסדר. או, בפראפאזה לאוזנינו היהודיות והדמוקרטיות, כל אחד יעשה מה שטוב לו.

רק שנבין בדיוק על מה מדובר: מותר לאגד ודן – קואפרטיבים ציבוריים – לייחד קווי אוטובוס שיוכרזו כקווי "מהדרין" בהם קיימת (באופן אפקטיבי, לפחות) המלצה שנשים תעלינה מהדלת האחורית, תהיה לבושה בצניעות (לטעמם של החרדים), ולא תתערבבנה עם גברים. אלא מה? היות שישראל מדינה יהודית ודמוקרטית הרי שמותר לכל אדם (גם אם האדם הזה הוא אישה) לעלות לאוטובוס מהדלת הקדמית, להיות לבושה לא בצניעות ולשבת בכל מקום הנראה לה – ואסור לאף נוסע או לנהג לכפות עליה את ההמלצה של "מהדרין".

עד כאן דברים נשמעים דווקא סבירים. אי אפשר ואסור למנוע מאף אחת לשבת היכן שהיא רוצה או לעלות בדלת הקדמית של האוטובוס ומי שאינו חפץ לשבת ליד אשה רשאי לשבת במקום שאינו ליד אשה. נשמע אפילו דמוקרטי למדיי.

חשוב לי לציין שאיני נגד זכותם של חרדים ליצור הפרדה מגדרית מטעמי צניעות. בקווי אוטובוסים פרטיים, שאינם מסובסדים מכספי משלם המיסים (כלומר מכספי), זכותם לקבוע כל הסדר שמתאים להם, ובלבד שקיימת גם חלופה ציבורית שאינה מופרדת. כך למשל, לאחר פרסום הפוסט על רוזה פארקס לפני כשנה וחצי, סיפרה לי קוראת שלי מארה"ב על הקווים החרדים הפרטיים הפועלים בין שכונת ווילאמסבורג בברוקלין לבין עיר מגוריה מאנסי (בה יש קהילה חרדית גדולה). אמרתי לה שבעיניי זה בסדר גמור – אין לי שום בעיה שבמרחב הפרטי שממומן על ידם יעשו אנשים ככל העולה על רוחם ובלבד שאינם פוגעים באחרים ושקיימת חלופה. באותה מידה אין לי שום בעיה עם חתונות נפרדות. מי שזה מתאים לו, שיבושם לו.

הבעיה היחידה היא שבפועל נוסעי האוטובוס המהדרין והנהג כן כופים על נוסעים שאינם מהדרין את הכללים שיצרו לעצמם. פסק הדין מתעד מקרים רבים בהם אויימו נוסעות בשל מקום הישיבה שלהן או לבושן, ואף מקרה של בת שירות לאומי בדרכה לאופקים בשעת לילה מאוחרת אשר כמעט והורדה מהאוטובוס באמצע הדרך  בשעת לילה מאוחרת בשל לבוש לא צנוע מספיק (שאגב, היה חולצה עם שרוולים ארוכים וחצאית!!)

שימו לב לעדותה של בת השירות:

"ממקום מושבי מאחור, שמתי לב שאחד הנוסעים פנה לנהג ולאחר מכן החלה המולה ליד הנהג… הבנתי שאסור לי כאשה לגשת בעצמי לחלק הקדמי של האוטובוס, התקשרתי בטלפון הנייד לבן זוגי, שישב בחלק הקדמי…בן זוגי הסביר לי שנוסעים פנו לנהג והעירו לו על לבושי. יש לציין שלבשתי חולצה ארוכת שרוולים וחצאית שהסתיימה מעט מעל הברכיים. ההמולה לא נרגעה והנהג פנה אל בן זוגי ודרש שנרד מהאוטובוס באמצע הדרך באישון ליל 'על מנת למנוע בעיות', לדבריו. רק לאחר שבן זוגי העביר לי חולצה ארוכה, בה נאלצתי לכסות את רגליי, נרגעה ההמולה".

אתם קולטים?? היא הבינה שכאישה אסור לה לגשת לחלק הקדמי של האוטובוס!!!!! ישראל של שנות האלפיים!!!

החלטת הוועדה הגיעה לבג"ץ, אשר דן בהחלטות הועדה ובאופן מפליא אישר אותן. לא, לא, קראתם נכון….בג"ץ אישר את ההסדר!! מה התנאי? שיהיה שלט בכל אוטובוס מהדרין בזה הלשון:

"כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר (למעט המקומות המסומנים לאנשים עם מוגבלויות), הטרדת נוסע בעניין זה עלולה להיות עבירה פלילית"
וזהו…
אגב, לפי בג"ץ זה בסדר לאפשר עליית נוסעים גם מהדלת האחורית. ושלא יהיה לאף אחד ספק – בהקשר זה נוסעים משמע נוסעות!
לכולם ברור שנפער פה פתח עצום לכפייה והשפלה של נשים. גם לכבוד השופטים רובינשטיין, ג'ובראן ודנציגר ברור כי יהיה צורך באכיפה למניעת כפייה על נוסעות.
אבל כנראה שזה בסדר…זה רק נשים….

מעניין איך בית המשפט העליון של ברק, דורנר, חשין ומצא היה פוסק (ולא עבר כל כך הרבה זמן מאז…רק שש שנים). אגב, בבית המשפט העליון שלנו מכהנות 5 נשים. כיצד ניתן פסק דין כזה בלא שתישמע קולה של שופטת?
העצוב הוא שפסק הדין היה צריך להסתיים באופן חד משמעי בעמוד 12 (במקום בעמוד 36) באמירה הבאה מפי כב' השופט רובינשטיין:

"כדי להבהיר את הדבר למי שהדברים אינם ברורים לו נאמר: מפעיל תחבורה ציבורית (כמו כל אדם אחר) אינו רשאי לומר, לבקש או להורות לנשים היכן עליהן לשבת באוטובוס רק משום היותן נשים, או מה עליהן ללבוש, והן רשאיות לישב בכל מקום שתרצינה. כמובן הוא הדין גם לגברים, אלא שמטעמים שניתן בלא קושי לעמוד עליהם, התלונות כולן מתייחסות ליחס פוגעני כלפי נשים. כשאני חוזר וקורא את השורות שהודגשו זה עתה אני תמה על עצמי, כיצד בישראל של שנת 2010 היה צורך לכתבן. האם לימי Rosa Parks (האשה האפרו-אמריקאית שגרמה לשבירת ההפרדה הגזעית באוטובוסים באלבמה, ארצות הברית, בשנת 1955) חזרנו?"
אז זהו, שלא….כי באותם ימים היה לבית המשפט העליון האמריקני מספיק אומץ ומחוייבות לזכויות אדם כדי למנוע "הפרדה גזעית וולנטרית" (למרבה האירוניה, פסק הדין המרכזי של איסור ההפרדה הגזעית, פסק דין Brown v. Board of Education, מצוטט בפסק הדין הזה, פס"ד רגן). מפחיד אותי שלשופטי בית המשפט הגבוה לצדק בשנת 2011 אין.
נ.ב רציתי שתדעו שיש לי חלום (ותודה לד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור על תרומתו לניסוח):

"יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של הצהרתה: "מדינת ישראל…תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". יש לי חלום שיום אחד באוטובוסיה הירוקים והכחולים, יוכלו בנותיהן של יושבי בית הקפה ובניהם של יושבי בית המדרש להתיישב יחדיו לנסיעה אחת. יש לי חלום שיום אחד ירושלים, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שאחיותיי ואחייניותיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי מינן אלא על פי טיב אישיותם "

No tags Hide

נובמבר/10

20

שמונה עקרונות ההצלחה

האמת היא, שכמעט סיימתי לכתוב פוסט על החולשות הגדולות ביותר שלנו (אל דאגה….אני מבטיח לפרסם אותו בקרוב), כשראיתי ב-TED – ללא ספק האתר האינטלגנטי ביותר באינטרנט עם אוסף של הרצאות קצרות בנות 20-3 דקות של מרצים יוצאי דופן בהרבה מאד נושאים – הרצאה קצרצרה של ריצ'רד סיינט ג'ון.

ריצ'רד הוא מעצב תעשייתי ולימים איש שיווק מבריק שבילה 10 שנים במחקר אישי על הצלחה וראיין לצורך זה 500 אנשים מצליחים. בספרו על הצלחה, הוא מספר שלפני 10 שנים, בטיסה לסן פרנסיסקו, ישבה לידו נערה מתבגרת שמשפחתה הענייה התפרקה והיא הייתה בדרכה לגור עם קרובי משפחה. היא שאלה אותו מה הוא עושה והאם הוא מצליח, והוא סיפר לה שהוא בקושי הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון. היא שאלה אותו האם הוא מיליונר, וברגע של כנות הוא ענה לה שכן, אך אין לו מושג למה ושכסף לא באמת חשוב לו. היא אמרה שנמאס לה להיות ענייה ולה זה דווקא כן חשוב…ואז הגיעה השאלה הגורלית: היא שאלה אותו "מה באמת גורם להצלחה?" ולהפתעתו, לא הייתה לו תשובה.

כדי למצוא את התשובה, הוא לקח רשימת מקצועות לפי א-ב ובמשך קרוב לעשור הוא ראיין כמה אנשים מובילים מכל מקצוע, 500 במספר. לזה הוא הוסיף אלפי ריאיונות עם מצליחנים שאסף מספרים, ראיונות בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט ותימלל את כולם. הוא עשה ניתוח מדוקדק של כל אלפי עמודי הטקסט המתומלל ומצא שאנשים התייחסו לכ-300 גורמי הצלחה. אך בסופו של דבר כולם היתרגמו לשמונה עקרונות יסוד שפורסמו לאחרונה בספר חדש.

אם הסיפור של ריצ'רד נשמע לכם קצת מוכר, זה בגלל שהפרוייקט שלו דומה מאד לזה שערך נפוליאון היל בתחילת המאה הקודמת. הספר המוכר ביותר של היל, "חשוב והתעשר", הוא בעצם תמצית של סדרת הספרים "חוקי ההצלחה ב-16 שיעורים" שפורסמו כמעט עשור לפני "חשוב והתעשר". אגב, את חוקי ההצלחה באנגלית ניתן להוריד אליכם למחשב כאן (הספר יעסיק אתכם לכמה שעות טובות, יש בו 1170 עמודים).

סיינט ג'ון מתמצת את המחקר שלו לשמונה עקרונות בהרצאה הבאה (משום מה היא עולה בלי תרגום לעברית – לחצו כאן לצפות עם תרגום):

אז מהם שמונה העקרונות?

1. תשוקה – המניע החזק ביותר לפעולה היא התשוקה. כשאנחנו עסוקים בדברים שמרתקים אותנו, שמרגשים אותנו, הזמן חולף בכלל בלי שנרגיש (מצב שהפסיכולוג החיובי מיהלי צ'יקסנטמיהלי מכנה FLOW). עבורי, התשוקה שלי היא ללמד וללמוד – כשאני מרצה, מנחה סדנה או מאמן – זו לא עבודה בכלל, זה כיף.

2. עבודה קשה – דברים לא קורים מעצמם. צריך לפעול ולעשות כדי לגרום לדברים לקרות. זה לא אומר להפוך להיות וורקהוליק בלי חיים, אבל חייבים לעשות את הפעולות הנדרשות להצלחה. אגב….עבודה קשה שתשוקה בצידה היא מהנה מאד. יש שם הרבה כיף. כך זה עבורי להכין את הפוסטים האלו בבלוג שלי, זה נראה קליל, אבל לכל פוסט כזה נכנסות כמה שעות עבודה של קריאה, חיפוש חומר וכתיבה. אבל אני באמת נהנה מכל רגע.

3. מיקוד – יש ביטוי באנגלית jack of all trades, master of none שמדבר על אדם שיודע קצת על הכל אך אינו מקצוען אמיתי באף אחד מהם. הדבר בא מחוסר מיקוד. מומחיות דורשת מיקוד, והשוק היום מחפש מומחיות. העולם המודרני פתח אפשרויות בלתי מוגבלות לאיתור בעלי מקצוע (דרך תקשורת, תחבורה ואינטרנט). השיווק היום בנוי על מומחיות בנישה ולא על תואר כללי.

4. לדחוף – לכולנו יש מגבלות שאותן שמנו על עצמנו ומגבלות וקשיים חיצוניים. המשותף לכל המצליחנים הוא שהם דוחפים את עצמם מעבר למגבלות של הביישנות, של חוסר האמון העצמי, של הביקורת הפנימית שלהם. כלל ההצלחה ה-16 של נפוליאון היל – כלל הזהב – הוא "אתה יכול לעשות את אשר אתה מאמין שאתה יכול לעשות". זוהי אמונה שאותה צריך לייצר, לתחזק ולדחוף את עצמנו אליה כל הזמן.

5. שירות – הצלחה היא פונקציה של שירות לאחרים. מתן ערך אמיתי לחייהם של אחרים, כשהוא נעשה מתוך תשוקה ומיקוד, מוביל לתוצאות יוצאות דופן. אגב, אם תהיתם מה מייצר תמורה כלכלית, זה הסוד. אנשים משלמים ביד רחבה כשהם מקבלים ערך אמיתי.

6. רעיונות – אנשים מצליחים מייצרים המון רעיונות טובים. הם עסוקים במציאת רעיונות לפתרון בעיות. סיינט ג'ון מציין שלא צריך קסמים כדי לייצר רעיונות טובים. הנוסחה פשוטה: הקשבה, התבוננות, סקרנות, שאילת שאלות, פתרון בעיות ויצירת חיבורים.

7. שיפור – מצליחנים עסוקים כל הזמן בשיפור. שיפור של עצמם ושיפור של מה שהם עושים. שווה רק לשים לב שכדי לשפר, צריך למדוד את התוצאות, לבדוק מה רוצים ולהשקיע בכך זמן ועבודה.

8. התמדה – באופן מפתיע, לא הכל ילך כפי שתכננו. אנחנו נקבל תוצאות לא רצויות, נקבל מהמציאות פידבק על הדברים שאנחנו עושים שלא עובדים ויש דחייה. הצלחה נובעת מהיכולת שלנו ללמוד כל הזמן ולשפר (אז תסתכלו שוב בעיקרון 7).

וכמה מלים על הצלחה…הצלחה היא תהליך מתמשך, לא דרך חד סטרית.

במצגת של ריצ'רד התהליך מתחיל ב-work, בראש העמוד, וממשיך בכיוון השעון:

וזה סוד ההצלחה לפי ריצ'רד סנט ג'ון….

איפה הידע הזה פוגש אתכם בחיים? אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות פה למטה, או כאן.

אהבתם? שתפו את חבריכם באמצעות כפתור share/שתף בפייסבוק פה למטה….אגב, אם עוד לא הצטרפתם לדף החברים של פורלייף בפייסבוק, לחצו כאן.

לשירותכם תמיד,

מייקל

, , , , , , , , , , , , , , , , , , , , Hide

אוקטובר/10

3

מה שעובד…

"Folks, as Boris would say, whatever works"

"חבר'ה, כמו שבוריס היה אומר, מה שעובד…."

זה המונולוג הסוגר של סרטו האחרון של וודי אלן, "מה שעובד".

בלי להיכנס לשאלות קיומיות (וסינמטולוגיות) על וודי אלן והאיכויות הקולנועיות של סרטיו אני יכול לומר לכם שמאד נהניתי!!

מעבר לזה שזה סרט אימוני לגמרי, זה סרט עם הרבה מאד חכמה. כי מתחת לקליפה הפולנית של בוריס, הוא לא נלחם במציאות, אלא נותן לה את המקום המגיע לה.

הנושא של הפוסט הזה הוא פשטות, ולכן לא אכנס לדיון על המקום הפסיבי והקרבני שהמקום הקיצוני של "אני זורם" יכול להכניס אנשים. אנא, אל תראו בדבריי המלצה למעבר לנתיב "הזורם" והלא מתוכנן.

מה שבוריס בעצם אומר זה כך: תלכו עם מה שעובד לכם, מה שנותן לכם סיפוק והנאה ומאפשר לכם לעשות את מה שאתם רוצים לעשות. כשלעצמו, זה מסר מצויין, אבל המסר האמיתי יותר עמוק מזה.

מה שמובלע בתוך האמירה הזו היא אמירה נוספת: אם משהו לא עובד לכם בחיים, תעשו עם זה משהו! תפעלו, קחו אחריות, קחו פיקוד על החיים שלכם.

אמרתי שהפוסט הזה הוא בעצם על פשטות. פשטות אינה מילה גסה ואין לבלבל אותה עם בשום אופן עם שטחיות. ההבדל בינהם הוא מהותי ביותר: פשטות קשורה לדרך ואילו שטחיות קשורה לתוכן. דרך יכולה להיות קצרה או ארוכה, ישירה או פתלתלה, מסובכת או פשוטה אך אינה יכולה להיות שטחית. לעומת זאת, כמשדברים על מהות אנו יכולים לבחון עומק מול שטחיות, רדידות וחוסר תוכן.

לא זו בלבד שפשטות אינה שטחיות, לפעמים האמירה הפשוטה ביותר והבהירה ביותר היא דווקא העמוקה.  וויליאם מאוקאם, נזיר פרנציסקני בן המאה ה-14 ניסח כלל פילוסופי הקרוי "התער של אוקום". הכלל אומר שכאשר עלינו לבחור בין הסברים חלופיים לתופעה, יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר ולא לסבך את הדברים יותר מדי.  זה נכון במדע, זה נכון ביחסים בינאישיים וזה נכון בכל תחום בחיים.

החיים פשוטים, פשוטים מאד אפילו. יש פתגם אצל הילדים "כשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך, תברח". שוב…פשטות בהתגלמותה. כאשר מה שאתה עושה גורם לך אושר – תמשיך. כשזה גורם לך כאב, תפסיק.

ראיתי באינטרנט, בבלוג שנקרא H34 ועוסק בתרבות ועיצוב (http://blog.h34dup.com/?p=1559), את תרשים הזרימה הבא:

על זה בדיוק אני מדבר.  זוהי בדיקה שעלינו לערוך לכל דבר בחיים שלנו, והשאלות פשוטות:

  1. האם אני מאושר (ממה שאני עושה, ממה שיש לי, מהתוצאות שלי בתחומים בחיים)?
  2. אם התשובה חיובית, אז אני ממשיך לעשות את מה שעשיתי עד היום.
  3. אם התשובה שלילית, נא לעבור לסעיף 4.
  4. האם אני רוצה להיות מאושר?
  5. אם התשובה חיובית – אני חייב לשנות משהו.
  6. אם לא, אני ממשיך לעשות את מה שעשיתי עד היום.

זהו! זה לא יותר מורכב מזה. אלא מה? אנחנו הופכים את הדברים למסובכים.

או, כמו שליאונרדו (דה וינצ'י, לא דה קפריו….) היה אומר: "פשטות היא החוכמה האולטימטיבית"!

אז אחרי החגים זה הזמן המושלם לשאול:

איפה אני מסבך לעצמי את החיים?

איפה אני לא הולך בדרך הפשוטה ביותר?

מהם הדברים שאני יכול לפשט בחיי?

No tags Hide

יוני/10

29

על להיות יוצא דופן

בשלושת השבועות האחרונים הייתי מאד עסוק. עד מעל האזניים.

בטח שמעתם שפתחתי משרד חדש בתל אביב. חוץ מההתארגנות במשרד החדש (אתם מוזמנים לכוס קפה….סעדיה גאון 22, קומה 10), חידשתי את אתר החברה, פתחתי קבוצה לחברה בפייסבוק (אם עוד לא עשיתם Like, זה הזמן…), בניתי מחדש סדנה לבעלי עסקים קטנים,סדנת "זמן החיים" לניהול זמן חוזרת ביולי (ואם אתם מכירים אנשים שצריכים עוד כמה שעות ביום, אשמח אם תעבירו להם את הקישור למידע על הסדנה), ואני עובד עם שתי שותפות על סדנה שמשלבת אימון, משחק וריקוד. בנוסף, יצרתי שיתוף פעולה מקצועי חדש עם קבוצת יוזמות, שם גם אלמד בתוכניות להכשרת מאמנים.

גם חידשתי את הלוגו של החברה (דומה, אבל עם שינוי משמעותי): הוספתי לו הכיתוב "אימון יוצא דופן". ועל זה אני רוצה קצת לדבר.

קודם כל, נתחיל מהמונח עצמו: יוצא דופן הוא מונח משפטי/רפואי בן לפחות 2000 שנה ופירושו אדם שיצא לאויר העולם דרך דופן הרחם ולא דרך פתח הרחם (כלומר, נולד בניתוח קיסרי). כך, לדוגמה, במשנה במסכת בכורות (פרק ח' משנה ב') מתנהל ויכוח בשאלה האם יוצא דופן נחשב בכור או לא, עם משמעויות משפטיות וכלכליות נכבדות לתשובה (כי לפי הדין העברי הבכור יורש ירושה כפולה משאר האחים), ואחיותיי האהובות יכולות להירגע, בהיותי יוצא דופן מלידה, אין לי זכאות – לפי הדין העברי – לחלק כפול…

עד כאן, זה לא ממש מעניין….אלא שעבורי, להיות יוצא דופן ולחיות חיים יוצאי דופן זה ערך בסיסי – למען האמת, הערך השלישי בחשיבותו מבחינתי, מיד אחרי חופש והורות.

אז מה זה בעצם יוצא דופן?

יוצא דופן הוא דבר בלתי רגיל, שונה מהכלל. זה תקף לסדרות (וכמו בגן: קוף, פיל, פרה ונחש – מה יוצא דופן?) ותקף לאנשים. אלא שכאן יש בעיה. קיימת פה הנחת יסוד בעייתית…היא מניחה שיש נורמה, שיש סטנדרט גם לאנשים. זה, כמובן, לא נכון. כל אדם הנו מיוחד ושונה ולכל אדם יכולות מיוחדות, אישיות ייחודית, ייעוד משלו. אושר אמיתי בא מהגשמת הייעוד הספציפי שלי, מהגשמה של השילוב החוזקות והכשרונות הייחודי שלי.

אלא שבשלב הזה אנשים מוצאים את עצמם הולכים באחד משלושה דרכים:

1. חיים של יאוש שקט (אתם מכירים את זה: "כזה אני", "אלו החיים שנגזרו עלי", "אין מה לעשות", "shit happens").

2. נסיון נואל להיות מישהו אחר (ראו בהמשך).

3. חיים של הגשמה עצמית אמיתית (פה החיבור ליוצא הדופן….אבל עוד על זה קצת הלאה).

גדולתו של הפייסבוק היא בכך שהוא יוצר דיאלוג בין אנשים. לפני כמה ימים העליתי בפייסבוק ציטוט מרובין שארמה שאומר:

"אנחנו פוחדים מהאני האמיתי שלנו. אנחנו פוחדים מהאור שלנו. אנחנו פוחדים מהזוהר שלנו…אנחנו פוחדים לעמוד זקופים ולהניח לאור שלנו לנגוה על העולם…רוב בני האדם לא רוצים להתבונן בכישרונות שלהם משום שהם לא רוצים להתמודד עם האחריות שבאה איתם – האחריות לחיות ללא פחד ולשנות את העולם. עקב כך הם מתכווצים ומתרחקים מן הגדולה שלהם"

אחד הקוראים, אייל, הגיב ואמר:

זה עושה נורא נעים לחשוב שאנחנו עוצמתיים\מוכשרים\חכמים, שיש בנו איזה סופרמן חבוי שאם רק ירצה הוא מוריד את החולצה, שולף את הגלימה האדומה ועף לעשות ניסים ונפלאות. בפועל, יש בנו רק את הרצון להיות כזה, כי מי לא רוצה להיות מוכשר\מוצלח\סופרמן ולהמריא, תרתי משמע להמריא? (חכו, חכו, אני תיכף שולף את הגלימה האדומה והתחתונים האדומים ותראו איך אני עף…). אבל מה, אנחנו לא באמת, רובנו אנשים פשוטים ולהכיר ביכולות זה דבר חשוב וטוב ועלול להיות מעט מאכזב והגדולה היא ללמוד לקבל את זה. כי סופרמן שהוא לא באמת סופרמן, אבל כולם אומרים לו שהוא סופרמן, ינסה מתישהו לעוף ואז נופלים.

אלא שכאן אייל טעה! תשובתי אליו הייתה:

אני אלך איתך על מטאפורת גיבורי העל…אלא שלא אצל כולנו הסופרמן הוא אחד שעף עם תחתונים אדומים. אצל חלקנו זה סופרמן במערכות יחסים (נקרא לו ספיידרמן), אצל אחרים זה סופרמן במתמטיקה (נקרא לו איירון מן) ואצל אחרים זה בציור (נקרא לו פוגימן) או בחשיבה אנליטית (אסטרו בוי). הבעיה מתחילה כשמשווים את עצמנו לסופרמן (זה עם הגלימה) ואומרים "לי אין גלימה" "אני לא יכול לעוף". הדבר העצוב ביותר הוא כשאדם שיכול היה להיות ספיידרמן או אסרו בוי מופלא מבלה את כל חייו מתוסכל שהוא לא סופרמן.

וזה בדיוק ההבדל בין הנסיון לחיות חיים של מישהו אחר (להיות סופרמן גם אם את באמת וונדרוומן), לבין החיים יוצאי הדופן של להביא את עצמי המיוחד, כמו שאני, לכלל ביטוי. בין נתיב שנדון לכישלון מראש ולחיים של תסכולים ואכזבות לבין חיים של אושר והגשמה – חיים יוצאי דופן.

על ההבדל בין יוצא דופן למיוחד אשמור קצת כתיבה לפוסט עתידי.

נ.ב, אני מזמין אתכם לשתף את הפוסט הזה בפייסבוק שלכם. כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על הסמל של הפייסבוק פה למטה ולעשות "שתף" בדף שנפתח.

שלכם,

מייקל

, , , , , , , , , , Hide

מאי/10

30

איפה ומתי?

לצמד הקומיקאים האמריקנים הגאונים, באד אבוט ולו קוסטלו, יש תסכית נהדר שבו אבוט (הרזה) מציע לאדם שנכנס לחדרם במלון להתערב איתו שהוא בעצם בכלל לא נמצא כאן. המבקר רואה כסף קל, ומסכים. אבוט אומר למבקר "נכון שאתה לא בשיקגו, בפילדלפיה או בסיינט לואיס?" עונה המבקר "נכון". "אז אם כך", ממשיך אבוט, "אתה כנראה במקום אחר, לא?". זה נשמע סביר, וגם לזה מסכים המבקר. "כלומר", אומר אבוט בתחושת ניצחון "אם אתה במקום אחר, אתה אינך יכול להיות כאן" ולוקח את דמי ההתערבות. זה מצא חן בעיני המבקר, והוא מחליט לנסות את זה על קוסטלו, שישן בשקט על הספה. שניה לפני שהוא מגיע לסוף ההתערבות, חוטף קוסטלו את הכסף וחוזר לספה. כשהמבקר מתרעם, אומר לו קוסטלו: "מה אתה רוצה? אתה בכלל לא כאן…לא יכול להיות שלקחתי לך כסף!". הנה הקטע המקורי, אמנם בלי תרגום, אבל בהחלט שווה צפייה:

מה מצחיק בקטע הזה? הלוגיקה המופרעת שלו. הכל לוגי, הכל נכון על פניו – אבל אין לזה שום קשר למציאות.

אז איפה זה נוגע בחיינו? באורח תמוה למדי, גם אנחנו עושים לעצמנו את אותם תכסיסים בדיוק. כאשר אנחנו עסוקים באירועים וטעויות מהעבר, אנחנו נמצאים במקום אחר – לא כאן. לעיתים תכופות, כאשר אנחנו לא עסוקים בעבר, אנחנו נוטים לדאוג לגבי העתיד. הבעיה היא שאת העבר לא ניתן לשנות ואילו העתיד לא קרה עדיין, וכולו לוטה בערפל ואנחנו עסוקים בספקולציות "על ריק". למעשה, אנחנו נותנים לעבר ולעתיד (לצמד השדונים: "לורק" ו"אילואז") לשלוט לנו על החיים. אלא שהחיים קורים ברגע זה! החיים אינם מה שהיה ואינם מה שיהיה. הם מה שיש כאן ועכשיו. אם אני לא נוכח כאן ועכשיו, אני לא חי את חיי. נקודה!

אל תבינו אותי לא נכון: אנחנו מי שאנחנו היום בזכות העבר שלנו, וחלומותינו לעתיד ותוכניות העבודה שלנו מחברות אותנו עם התשוקה לשיפור מתמיד בחיים. אני לא מציע להתעלם מהעבר ולזרוק את העתיד לפח. אני רק מציע שנבדוק את עצמנו לראות איפה הפוקוס שלנו נמצא בחלקים נרחבים של הזמן, כי לחיות אפשר רק כאן ועכשיו. עוד דבר שאסור לשכוח הוא שהפעולות שלנו היום יוצרות את העתיד שלנו. לכן, תכנון העתיד ופעולה נחושה בהווה מחוייבים. רק אסור לשכוח שאנחנו חיים כאן ועכשיו.

אז מה עשיתם היום בשביל עצמכם להיום?

אשמח כמובן לשמוע בתגובות….

, , , , , , , , , , , Hide

« Previous Entries

העמוד הבא »

Find it!

Theme Design by devolux.org