מהי האנאפורנה שלך?

לקראת הסופ”ש חזרתי משלושה ימי לימוד אינטנסיביים בכנס “תאוצה עסקית 2011”. היום השני והשלישי של הכנס עסקו בשיווק והיו מועילים ומרתקים אך ביום הראשון של הכנס הרצה דורון אראל, הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט, והישראלי הראשון שטיפס על שבע הפסגות (טיפוס על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות).

זו פעם ראשונה שאני שומע את ההרצאה של דורון והיא דיברה אליי מאד, אך לפני שאתייחס אליה – קצת רקע.

זריחה על האנאפורנה

לתחום של טיפוס פסגות נחשפתי בשנות השמונים המאוחרות כשקניתי בארה”ב עותק משומש של הספר של מוריס הרצוג אנאפורנה בו הוא סיפר על הכיבוש הראשון של פסגה שמתנשאת מעל 8 קילומטר באויר (ויש 14 כאלו בעולם) בשנת 1950.

מוזר קצת שהספר דיבר אלי, כי כמו שאתם מכירים אותי, ספורט אתגרי ואני לא ממש דרים בכפיפה אחת. היה משהו בתיאור של כיבוש הפסגה, בראשוניות של ההישג הזה, בעובדה שהיא לא הייתה בכלל ממופה (זו הפעם המתועדת הראשונה שבכלל עלו לשם…), בנחישות והדבקות במטרה ואפילו בסכנה העצומה ומחיר האישי הקיצוני (הרצוג איבד את רוב אצבעות ידיו וכל אצבעות רגליו, ושותפו לואיס לשנאל איבד את אצבעות רגליו) שמילא אותי בהשראה.

אגב, מכל 14 הפסגות, פסגת האנפאפורנה היא המועפלת פחות והקטלנית ביותר באופן יחסי (מכל שלושה מעפילים, אחד לא חוזר). שורת הסיום של הספר מהדהדת לי עד היום – והיא הנושא של הפוסט שלנו – “there are other Annapurnas in the lives of men” או, לכל אחד יש את האנאפורנה שלו.

בנובמבר 2007, במהלך מחקר לחומר רקע לסדנה (בסופו של דבר לא עשיתי בחומר הזה שימוש) קראתי את ספרו של אד ויסטורס (Ed Viesturs) אין קיצורי דרך לפסגה (No Shotcuts to the Top), בו הוא מתאר את כיבוש כל 14 הפסגות שמעל 8000 מטר – לראשונה על ידי אמריקני. אגב, יש רק 21 אנשים שהעפילו לכל 14 הפסגות הללו ורק עשרה מהם עשו זאת ללא חמצן (ובהם ויסטורס). מעניין לציין שויסטורס העפיל לפסגת האוורסט 7 פעמים! שוב נמלאתי השראה.

ויסטורס כתב לאחרונה ספר על K2 – ההר השני בגובהו בעולם, שאותו טרם הספקתי לקרוא.

חזרנו לכנס….דורון אראל עומד על הבמה, ובעיני רוחי עומדים איתו שם מוריס הרצוג ואד ויסטורס.   הייתה לו גם אמירה שאימצתי בשתי ידיים וכדאי לעצור רגע ולחשוב עליה: “מה שמניע אותנו זה לא הלמה (אני רוצה משהו) אלא הכמה (אני רוצה את הדבר)”. זה באמת מה שחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו התשובה הטובה ביותר לשאלה “למה?” היא פשוט ככה. ג’ורג’ מאלורי שניסה פעמיים לטפס על האוורסט בשנות העשרים ונהרג על ההר אמר במענה לשאלה למה הוא רוצה לטפס על האוורסט “because it’s there” – וזו סיבה מצויינת! מה שיכריע את השאלה האם תשיג את מטרתך או לא זו השאלה “כמה אתה רוצה את זה”.

תובנה חשובה נוספת שדורון העלה זו התובנה שלדרך יוצאים רק אחרי שהמשא ומתן הפנימי שלך בשאלה אם אתה רוצה או לא רוצה משהו הוכרע (אני מדבר על רעיון דומה בהרצאה שלי על הבור של העסקים הקטנים). כולנו זוכרים את הדברים שלגביהם יצאנו לדרך למרות שלא היינו “סגורים” עליהם. אני לא יודע מה הייתה התוצאה עבורכם, לי הם לא עבדו.

הנקודה השלישית שמאד התחברתי אליה היא סרטון שהוא הקרין על הטיפוס. בגבהים כאלו אין לגוף מספיק חמצן והתנועה איטית מאד. בשיפועים העליונים של האוורסט, עולים צעד אחד כל 15 שניות (!!). על זה דורון אמר “המלחמה האמיתית היא על העוד צעד אחד”.  אני חושב שזה נכון לגבי כל פרוייקט שאנו נוטלים על עצמנו. אנחנו חייבים למפות את הדרך ואז ללכת אותה צעד אחר צעד כשהמלחמה האמיתית היא רק לקחת את הצעד הבא. עם כל צעד שאני לוקח, אני מסתכל על הצעד הבא, ורק עליו.

וזה מחזיר אותי אל הכותרת של הפוסט: מה האנאפורנה שלך?

לכולנו יש הר של 8000 מטר בחיינו (אוורסט, אנאפורנה או K2). זהו אותו הישג או פרוייקט שיקח אותנו לפסגה. עבור חלקנו, ההר הוא חלום ערטילאי, לא ברור ואפוף עננים. יש אחרים שיודעים מהו החלום אך מסתובבים בתחתית ההר, ועיניהם נשואות לפסגה. יש את אלו שיצאו לדרך, ואיפה שהוא הלכו לאיבוד במקום קר ובלתי ממופה. ויש את אלו שיצאו לדרך ונתקעו. חלק נתקעו במקום הנוח (יחסית) של מחנה הבסיס, חלק נתקעו במקום פחות נוח ועושים את המיטב לשרוד וחלק נתקעו בדחיפה האחרונה לפסגה – בכל מקרה הם תקועים.

כדאי לעצור לרגע ולבדוק את הדברים הבאים:

1. מהו החלום שלי?

2. כמה זה חשוב לי? האם אני מחוייב באמת?

3. מהי הדרך לפסגה? כיצד אני יכול ליצור מפה ברורה?

4. מהן ההכנות (התשתית) שצריך לעשות עוד לפני שיוצאים?

5. איך אדע שאני בדרך הנכונה?

6. מה עושים כשנתקעים?

7. מהו תהליך קבלת ההחלטות שלי בכל נקודה לאורך הדרך?

גם אני יוצא למסע חדש (אולי מחודש?) להר שלי. מיפיתי את הדרך, יש לי “כמה” ענק ותוכנית פעולה מפורטת. אעדכן לאורך הדרך ממסע יוצא דופן!

אני מצרף לך קישורים לאתר האינטרנט של דורון אראל ושל אד ויסטורס.

להצלחתך,

מייקל

17 thoughts on “מהי האנאפורנה שלך?

  1. יצחק

    יואאא! איזה כיף לגלות את הבלוג שלך! שהיה הרבה הצלחה, ושמור על קשר!

  2. דליה מנדלר

    מיקל,
    אהבתי את סיפור האנאפורנה.
    האם לבנות עסק זה כל כך קשה כמו לטפס על האנאפורנה?

  3. רענן מטרני

    שינוי פרדיגמה מעניין- כמה במקום למה.
    זה הולך לשבת לי חזק בראש עכשיו…
    תודה על הפוסט!

  4. מייקל בן-דוד Post author

    דליה, אני לא יודע….לא טיפסתי על האנאפורנה 🙂
    אני יודע שלבנות עסק שבאמת משרת את קהל הלקוחות שלו נאמנה, עובד נכון ונותן ערך אמיתי לכל מי שבא איתו במגע זה אתגר נפלא.
    האם יש קשיים לאורך הדרך? בוודאי – אבל זה שווה כל רגע!

  5. רוני לטנר

    מיקל תודה רבה על ההערה וההארה
    כתמיד אני נהנה מדבריך הנכוחים והמאתגרים.
    המשך לפזר אור בעולם
    רוני

  6. מורית רוזן

    בהצלחה מייקל! מאד סקרנית לראות מקרוב את המסלול שלך, אני בטוחה שהוא יהיה מיוחד ומרשים – לפחות כמו האנאפורנה…

  7. שרה'לה כספי

    תודה מייקל, אהבתי!
    למה?- אהבתי את החידוד של הכמה אתה רוצה…..
    כמה?- מאוד !10!

  8. סימה פרנקו

    כרגיל, אתה מעפיל הכי גבוה! “למה” אני חושבת כך…? לא! “כמה” אני חושבת על כך.. ! איישם בהחלט !בהצלחה גדולה לך, מורה דרך יקר !

  9. אורן בן הרוש

    מייקל מאד מעניין – הכי התחברתי לקטע שמדבר על איבוד אצבעותיהם של הרצוג ולואיס מה שמוכיח שלמטרות בחיים יש מחיר,לצורך העניין תו”מ. אני באופן אישי עובר תהליך של שינוי בחיי(כמובן לא של טיפוס על האנאפורנה) ובשינוי זה יש מחיר (שנלקח בחשבון) רק שהוא מתגמד או לא רלוונטי מול התהליכים החיוביים בחיי וכמובן סיפוק והרבה… תודה רבה רבה לך.

    אורן

  10. תומר גרינבאום

    היי מייקל

    התגעגעתי לפוסטים שלך וכמובן גם אליך. 🙂
    אהבתי מאוד את הרעיון שחידד לי איפה אני נמצא כרגע על גבי הייעוד שלי.
    פסגת הייעוד ברורה לי ואני בדרך לשם. יש לי את המפה ואני הולך אומנם בצעדים קטנים מפני שיש עליי תיקי מסע כבדים ובכל יום שעובר משקלם פוחת וגודל הצעדים גדל.

    תודה על המיקוד.
    אני מאמין בדרך שלך ובטוח בכך שתגיע לאן שרק תרצה.

    תומר גרינבאום

  11. צביקה

    היי מייקל (למדתי לכתוב היי)

    כרגיל טוב מאד. יש פה הכל: מטאפורה איכותית וחילוץ תובנות מצויין.
    מה עם האצבעות ז”ל? – מה אנו מוכנים לאבד/לספוג כדי להגיע ליעד הנכסף שלנו? האם המחיר ידוע לנו בבהירות מראש? האם ניתן לצמצם במחיר הכואב? (גם אין איך לחטט באף!…)

    ומה עם השותפים? – 1 מ-3 לא מסיים את המסע. מי מוכן להמית עצמו על קידוש העסק? נושא השותפות בעסק דורש פוסט בפני עצמו.

    וסתם חשבתי האם לכנס תאוצה עיסקית יזמינו רק מי שמטפס על הרים ממש? האם מורה אנונימי(לא אני דווקא), שמתמודד יום יום ונלחם על בניין אישיות תלמידיו, מעפיל יום יום על 30 אנפורנות, נפגע ונופל, מותר להתקשר אליו בכל שעה, גם להורים, אין לו אתר אינטרנט וקבוצה בפייסבוק וכו’ וכו’ – יוכל להרצות ביום כזה על אתגרים ומימושם?….

    יש בנו את הצורך לברוח לדברים הכי הזויים!

  12. hanika polk

    היי מייקל,
    מאמר מעניין מאוד.
    הבעיה שלי שיש לי הרבה “אנאפורנות”!
    אני באמת צריכה לשאול את עצמי”כמה” לגבי כל אנאפורנה….
    דרך אגב, היה לי 5 שנים חבר שטיפס הרים ואף פעם לא הבנתי מה הכיף בלטייל בקור ובשלג ובלי אוויר…הוא פשוט רצה להגיע לשיא!למה? ככה!

  13. אוריך נחתומי גורדון

    פשוט, תודה
    שמעתי גם את אד(בכנס אג’ל וורלד) ולקחתי ממנו את התובנה על סולם הערכים שלי, וגם את דורון הראל(בכנס השנתי של אג’ל) ושם חשבתי על בחירת השותפים, והיום כשקראתי את הבלוג הבנתי את המסע הפרטי שלי

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *