רוזה פארקס, מאה שערים והעצמי

בין כל הכותרות על שחיתות, על השכר במגזר הציבורי, דו”ח גולדסטון ועוד התרחשויות גלובאליות, כותרת אחת בעמוד פנימי ב”הארץ” היום הקפיצה אותי.
רוזה פארקס ממאה שערים: חרדית שסרבה ללכת במדרכה לנשים בלבד רוססה בגז מדמיע על ידי קמב”ץ העדה החרדית, והתלוננה נגדו במשטרה”. אני בכלל לא אכנס לנושא של האפליה הבוטה על רקע מיני (שמתרחשת בארצנו גם באוטובוסים, נוהג שכנגדו תלוי ועומד בג”ץ ואגב, היום הוגש לבית המשפט דו”ח של הוועדה בנושא ההפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים שבאופן מפתיע ביותר קבע שזה לא חוקי) מנקודת המבט של זכויות האדם והמשפט הבינלאומי. מעניינת אותי יותר נקודת המבט האימונית, ואני רוצה לדבר דווקא על האשה החרדית עלומת השם, שעמדה על הדבר הבסיסי ביותר שיכול להיות לנו כבני אדם: ערך עצמי.

אבל נתחיל מרוזה פארקס, שכונתה “אם תנועת זכויות האזרח” אחרי שב-1955 פארקס סרבה לעבור לחלק האחורי של אוטובוס במונטגומרי אלאבמה כדי לפנות מקום לאדם לבן:

רוזה פארקס מספרת שכאשר היא נדרשה לפנות את מקומה, היא אמרה שהיא לא רואה סיבה מדוע מגיע לאדם לבן לשבת יותר מאשר לאדם שחור. זהו ערך עצמי בקליפת האגוז.

ערך עצמי פירושו אני שווה! אני שווה כי אני אני. אין שום התניות חיצוניות, אין שום התניות במוצא, מין, גזע, מצב משפחתי או לאום. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע באותה שנה ש”שווה אך נפרד – אינו שווה”, כלומר – כאשר ישנה הפרדה, אין שוויון. אם אין שוויון, מישהו שווה יותר. זוהי תמציתה של הפרדה. כל הפרדה.

בלי ערך עצמי, בלי ההבנה שאני שווה – שווה לכל אחד אחר ו”שווה” בזכות עצמי (וכבר שמעתי את המונח “שווה” במלעיל) – לא יכול להיות ביטחון עצמי. וביטחון עצמי הוא היסוד היציב שעליו אני עומד בבואי לפעול בעולם. זוהי הבמה שמאפשרת לי את הביטחון של להיות אני.

אז אני רוצה לאתגר אתכם לעשות משהו חריג עבור עצמכם: קחו עותק של תעודת הלידה שלכם, ניילונו אותה ותלו אותה במקום שאתם יכולים לראות. למה? כי אם תחשבו על זה, תעודת הלידה היא מסמך מטופש. אני פה משמע נולדתי….מה עוד אני צריך להוכיח? אלא שהתעודה הזו יכולה להזכיר לנו משהו שאנחנו עלולים לעיתים לשכוח בתוך כל ההשוואות המטופשות שאנחנו עושים עם אנשים אחרים: מעצם לידתנו אנחנו שווים, ומעצם לידתנו מגיע לנו! נקודה.

ול”רוזה פארקס” החרדית  – אני מסיר בפנייך את המגבעת! את שווה!

נ.ב: אשמח מאד לשמוע מכם בחלון התגובות פה למטה 🙂

7 thoughts on “רוזה פארקס, מאה שערים והעצמי

  1. אפרת פ.

    פוסט מעניין מאוד. מעורר השראה וחשיבה.
    נהניתי לקרוא!

  2. אבי אברהם

    קראתי את המלים שכתבת חשתי בהתלהמות שלך, בזעם הפורץ. נכון, גז מדמיע זה מוגזם לכל הדעות, זהו מעשה אשר לא יעשה בשום מצב. רק חבל שעצרת בנקודה זו ולא המשכת. מעניין מה דעתך על חוסר התחשבות במתכוון, לעשות בדווקא כאשר מישהו מבקש התחשבות, למשל לסגור את החלון או לפתוח אותו והאדם שהתבקש עושה בכונה את ההיפך, סתם כדי להפגין את יישותו… צר לי אך הדוגמא שהבאת אינה ממין העניין. חבל שאתה מכיר את החיים בארצות רחוקות ואינך מכיר את שכיניך כאן במדינתך.
    תסכים אתי כי לכבד אורח חיים של אדם בחצר ביתו זה מכבד את המכבד. כל כך הרבה מדברים על פלורליזם נראה לי שמצדך זה מחייב רק את האחר. סובלנות זה רק כלפיי לא כלפי מי שאיני מכבד את דעותיו, אמונתו ואורח חייו.
    תודה על האפשרות לשתף מעט מתחושות העלבון. אולי בתור מאמן תמצא דרך להעצים אנשים שחיים כפי אמונתם, ולקבל יחס מתחשב וזכויות דמוקרטיות גם למי שלא כמוך.

  3. מייקל בן-דוד Post author

    אבי שלום,
    הפוסט שלי היה רחוק מהתלהמות – התפעמתי מעוצמתה של הגב’ שבכתבה.
    אריקה, קוראת שלי שבאה מארה”ב, סיפרה לי בפייסבוק בעקבות הפוסט הזה על מה שקורה בקו האוטובוסים בין השכונה החרדית וויליאמסבורג והעיירה מונסי בניו יורק, בו יש וילון בין “עזרת הגברים” ל”עזרת הנשים”. שם מדובר בקו אוטובוסים בבעלות פרטית. אמרתי לה שזה בסדר גמור בעיניי, ואין לי עם זה שום בעיה. כל עוד מדובר במקום פרטי, אני הראשון שאכבד את רצון בעל המקום “בחצר ביתו” ומסכים איתך שראוי לעשות כן – מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לנסוע ברכבת ציבורית.
    הקו המבחין בעיניי הוא רשות הרבים ורכוש הציבור – שם מותר לבקש התחשבות אך אסור לאכוף אותה באלימות ואסור להשתמש במשאבי המדינה כדי להפלות. בעיניי, הרחוב שנסלל מכספי משלם המיסים, מנוקה מכספי משלם המיסים ומקבל שירות אוטובוסים שמסובסדים על ידי משלם המיסים, אינו “חצר ביתו” של הגר בשכונה אלא של אזרחי המדינה כולם.
    כן, אני מניח כיפה על ראשי כאשר אני בא לבר מצווה בבית כנסת כדי לכבד את המקום ואני שמח לראות נשים שמכסות עצמן (מרצונן!!) בשכונה חרדית. הגבול עובר בדיוק בחינוך לכבוד. זכותכם לבקש לקבל את הכבוד, ויפה (וראוי, אגב) יהיה שניתן אותו. אבל פה זה עוצר.
    מכאן, זו שאלה של ערך עצמי – כי כשאני בוחר לכבד את האחר מתוך כבוד והתחשבות – אני מכבד את הערך העצמי שלי. כאשר אני פועל מתוך תכתיב וכפייה של האחר תוך איום באלימות – אני פוגע בערך העצמי שלי….וזו בעצם הייתה הנקודה בפוסט.
    כנראה, שאת הגבול הזה לא רק אני מבין, כי האשה שהלכה בצד “הגברי” של המדרכה….היא חרדית!
    ואני שמח שמצאת כאן מקום להתבטא ולבטא את תחושת העלבון שלך (לא לכך כיוונתי, ואני מקווה שבהבהרה הזו הצלחתי להבהיר את עצמי כך שגם אם אתה לא מסכים איתי, אינך נעלב מדבריי) ומקווה שתמשיך לקרוא את הבלוג בעתיד.
    מייקל

  4. אבי אברהם

    תודה על התיחסותך והזמן שהקדשת להבהיר את עצמך. ולואי וירבו כמוך מתנהגים ומתחשבים משני צידי המתרס כי לכך כוונתי.
    חתך האופי האנושי הינו כידוע, חוצה מגזרים ובכל מקום יהיו אנשים בלתי מתחשבים, לצערי, כמו במקרה הנדון, שהתפתח לתגובה פוגענית פיזית.
    כנראה שלא נוכל לתקן את העולם כולו אולי בקושי רק את עצמנו.

  5. נעם רחמים

    הסיפור של רוזה פרקס מעורר השראה בעיניי מכיוון שהיא עמדה על שלה מול אילו שניסו לדכא אותה. היא לקחה סיכון אמיתי ולא ויתרה על עצמה, לא בשביל להיות יותר ממישהו אחר אלא בשביל לשמור על עצמה.
    רוזה פרקס עשתה הפוך ממה שמצופה ממנה, הפוך ממה שהכתיבו לה, הפוך ממה שהמונים כמוה קיבלו בהכנעה עד אותו היום. ומהרגע שהיא העיזה לעמוד ולקרוא תיגר על הדיכוי – ראו זה פלא, המונים הופיעו לתמוך בה. בהחלט יכול להיות שביטול ההפרדה בין השחורים ללבנים, אחד הצעדים הגזעניים של האומה האמריקאית, לא היה מגיע כלל לולא אותה אישה בודדה, שבחרה להגיד ‘לא עוד’.
    ההתרסה של רוזה פרקס נגד המוסכמות החברתיות המקובלות עשתה שירות לאמריקאים, איפשרה להם לראות את עצמם במערומיהם, ופתחה עבורם את האפשרות להשתנות. האמריקאים חייבים לה בגדול. ודווקא בגלל שהיא הלכה נגדם.
    (אגב, הסיפור הזה מתקשר יפה למה שכתב מוטי אלוני על הגדרה חדשה למילה זונה, מומלץ – http://www.motialony.co.il/?p=186)
    אז אני מזמין את כולנו לשאול – איפה אני הולך עם הזרם כי ‘ככה כולם עושים’? איפה אני עושה משהו רק כי ‘מה יגידו עלי אם לא’? ואיפה אני יכול לתרום לחברה דווקא על ידי זה שאלך נגד מה שמקובל?

    (פתאום חשבתי שלכתוב ככה בבלוג של עו”ד זה לא הכי בטוח… בכל מקרה, את החוקים אנחנו יצרנו כדי לשרת אותנו ואנחנו יכולים לשנות אותם אם הם לא משרתים אותנו יותר).

  6. Pingback: רוזה פארקס…אבל הפוך! | The Coach

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *