Author Archives: מייקל בן-דוד

ארבע דקות…

זו הייתה עובדה. עובדה שהייתה ידועה עוד מימי יון העתיקה: בן אנוש שרץ במהירות הגבוהה ביותר האפשרית אינו יכול לגמוע מייל אחד (1609 מטר) בפחות מארבע דקות.

עובדה. זה מעולם לא נעשה.

נכון, בתחילת המאה העשרים קוצרו הזמנים מסביבות ארבע וחצי דקות לסביבות 4:03. אך ידוע היה שאין שום דרך לפרוץ את מחסום ארבע הדקות. יש אצנים שאף הגיעו ל- 4:01. אך ברור היה שלא ניתן לשבור את מחסום ארבע הדקות. זו עובדה. זה בכלל לא נתון במחלוקת!

היו מדענים שטענו שמדובר במגבלה פזיולוגית, שכן אין ביכולתן של הריאות לספק די חמצן לגוף לביצוע המשימה.

רוג’ר בניסטר היה אצן בריטי חובב שנכשל כשלון צורב בריצת ה-1500 מ’ באולימפיאדת 1952. האצן המבטיח הגיע רביעי ולמרות ששבר שיא בריטי, הוא חזר הביתה בלי מדליה. בניסטר מספר שהיה קרוב לפרישה מהריצה, עד שניצת בו חלום: לפרוץ את מחסום ארבע הדקות.
למרות שהדבר בלתי אפשרי….זו הרי עובדה!

בניסטר עבד כמעט שנתיים על פריצת המחסום, ונכשל כשלון פומבי במהלך שנת 1953. הוא סיים את המירוץ בזמן של 4:03.6. עדיין רחוק מאד (באופן יחסי……) מהמחסום. בניסטר לא אמר נואש והיה מחוייב לחלום שלו. הוא ישבור את המחסום!

ב-6 במאי 1954, לפני 56 שנה בדיוק, בניסטר רץ באוקספורד. מזג האויר היה בעייתי, ובניסטר חשב לא לרוץ בכלל. אך החלום היה חזק ממנו! בניסטר רץ את המרוץ וסיים בתוצאה של שלוש דקות 59.4 שניות!
רגע, אבל זה בלתי אפשרי……זו עובדה שידועה כבר 2500 שנה…..

בניסטר פשוט לא הסכים לקבל את העובדה כזו. הוא החליט שרק הוא יכול לקבוע מה אפשרי עבורו ומה לא אפשרי עבורו.

המעניין הוא, ששיאו של בניסטר נשבר רק 46 ימים לאחר מכן, ע”י הרץ האוסטרלי ג’ון לנדי. גם שיא זה לא החזיק מעמד והיום השיא הוא שלוש דקות 43.13 שניות. אגב, הרץ האמריקני סטיב סקוט רץ מייל בפחות מארבע דקות 136 פעמים…בעצמו.

מסתבר, שכאשר אמונה מגבילה נפרצת, היא מתנפצת לרסיסים בקול שאון!

רוג’ר בניסטר, האיש שלא הסכים לקבל “עובדה” ככזו אמר:
The man who can drive himself further once the effort gets painful is the man who will win

לכולנו יש אמונות מגבילות, מן “ארבע דקות” שלנו. אני רוצה להזמין אותנו להסתכל על אמונה כזו ולשאול:

  • מה בלתי אפשרי עבורי?
  • מה ברור לי שאני לא יכול לעשות?
  • האם מישהו אחר עשה את זה? האם מישהו עשה דבר דומה?
  • מהו הצעד הראשון לקראת ההגשמה שאני יכול לנקוט עכשיו?

שיהיה לנו בהצלחה!

הנה קטע וידאו על המירוץ ההיסטורי של רוג’ר בניסטר:

תומר גרינבאום, עמית יקר למקצוע ומתאמן שלי, כתב פוסט שבו הוא סיפר על ה”ארבע דקות” שלו (וגם הזכיר את רוג’ר בניסטר) – שבעקבות אימון כבש את פסגת הפחד שלו ויצר פריצת דרך מדהימה בחייו. את הפוסט של תומר תוכלו לקרוא כאן.

מייקל בן-דוד

מאמן אישי ועסקי לאנשים מוכשרים

על החירות (והחופש) – פוסט לפסח

כן, אני יודע! ג’ון סטיוארט מיל כבר השתמש בכותרת הזו לספרו בשנת 1859.

בספר, מיל קובע שחירות כוללת בחובה שני עקרונות בסיס: העיקרון הראשון הוא כי “ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון”. העיקרון השני, מדבר על התנאים שבהם למרות עקרון הריבונות, יהיה מותר לאחר (או לחברה) “להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים”. אכן, התפיסה הליברלית אימצה את ריבונות היחיד כמגדירה יחידה של חירות. בעצם, ניתן לדבר על חופש כחירות במובן אני אדון לעצמי ואין לאדם אחר שום כוח להכריח אותי לעשות דבר שאיני חפץ בו (למעט כדי למנוע נזק לאחרים). זהו החופש במובן הפוליטי, במובן של זכויות האדם, במובן של חירות משעבוד ומשליטה של אחרים.

ואולם, באופן ערכי, החופש רחב בהרבה מן החירות והוא הערך הבסיסי והיקר לי ביותר.  חופש זה כולל בתוכו שני מרכיבים נוספים:

חופש כחוסר תלות – חוסר תלות היא עצמאות. כשאני עצמאי, אני בעל כל המשאבים הדרושים לי. אינני תלוי באף אדם אחר. אני אדון למחשבותי, אדון לאושרי וחיי אינם תלויים באיש. זהו רכיב בסיסי ביותר בחופש. בלעדיו, החופש אינו אפשרי בכלל, וחירות לבדה אינה אלא צל עמום.

מעל הכל, עומד החופש כהוויה – הוויה של חופש עומדת מעל לרכיביה הפיזיים. משמעותה היא שכאשר אני בהוויה של חופש, אני פועל מתוך הבחירה האולטימטיבית בי ובחיי. יש ביכולתי להסתכל על כל פעולה, על כל צומת ולבחור את שנכון לי באמת – מתוך עירנות מודעת. בהוויה של חופש, אני מרשה לעצמי לפעול ולנקוט עמדה. בהוויה של חופש, יש לי אומץ לתפוס את החיים בשתי ידיים ולבחור מחדש את עצמי בכל רגע נתון.

זוהי העוצמה הגדולה ביותר שקיימת, והחיבור לחופש הזה יוצר חיבור לענק שבתוך כל אחד מאיתנו. הבחירה האולטימטיבית אינה בין חירות לעבדות; היא בין חופש לקהות.

קופי ענאן, מזכ”ל האו”ם הקודם, אמר בנאום קבלת פרס נובל לשלום בשנת 2001 את הדברים הבאים:

“To live is to choose. But to choose well, you must know who you are and what you stand for, where you want to go and why you want to get there.”

אז אנחנו לא מסתפקים בחירות, ולוקחים לעצמנו גם חופש – חופש ליצור את חיינו, חופש להיות אנחנו, חופש להיות בהירים וחדים עם עצמנו, חופש ליצור, לאהוב, ליהנות ופשוט להיות…

שיהיה לנו חג של חופש, ושנחגוג אותו עם השיר הבא, ישן ואהוב:

חג פורים, חג פורים חג גדול למאמנים….

מה התדמית של אובמה?

למה חג גדול למאמנים? כי פורים הוא חג המסיכות. וכמאמנים, מסכות זה דבר שמאד מעניין אותנו. ההבדל בין פורים לשאר השנה הוא שבפורים כולם מרגישים נוח ללכת עם המסיכות גלויות. בשאר הזמן, אנחנו מסתובבים עם מסכות על הפנים, אלא שאנחנו חושבים שאף אחד לא שם לב.

האמת היא, רובנו לא שמים לב למסיכות שאחרים לובשים פשוט כי אנחנו עסוקים מדי במסכות שלנו, כלומר בתדמית שלנו. מהי תדמית?

תדמית היא: מה שאני חושב שאני רוצה שאוכל לחשוב שאחרים חושבים עליי….קצת מסובך? לא ממש. הרי אני לא יכול באמת לשלוט על מה אחרים חושבים עלי (מה גם שהם בדרך כלל לא חושבים עלי בכלל..), אז התדמית שלי היא בעצם בשבילי.

לפני שאני מרחיב, אני חייב רק לסייג שתדמית היא דבר נפלא. תדמית נועדה לשרת אותי. הרי זה לא משרת אותי להציג החוצה את השטותניק שבי (ויש אחד כזה מפותח מאד) כשאני עושה יום מילואים כשופט בבית המשפט, בדיוק כמו שאני לא מביא את השופט איתי כשאני מבלה עם חברים.

מתי תדמית הופכת לבעיה? כשהיא מנהלת אותך, במקום שאתה תנהל אותה. כאשר אני לא עושה דברים שאני רוצה לעשות בגלל התדמית, אני עושק מעצמי את היכולת להיות אני. ואם אני מנוהל על ידי התדמית שלי, אני בעצם בועת תדמית, ולא עצמי. פה זה הופך לבעיה.

הביטוי העצמי שלנו תלוי ביכולת שלנו מחד גיסא להשתמש במסיכות כרצוננו ומאידך גיסא, לא להיות תלויים באף מסיכה ולא להפוך למשרתים שלה. בשלב שבו אנו מתחילים לשרת את התדמית שלנו, ההבדל בינינו לבין המסכה שלנו הופך להיות לא ברור – וזהו הטשטוש המסוכן ביותר של העצמי. במונחים כלכליים, התדמית שלך עושה עליך השתלטות עויינת.

היופי בפורים הוא שלפתע ההבדל בין התדמית לאמת מאד ברור, לפתע הופכות המסכות להיות גלויות. יש הבדל אחד בין פורים לשאר השנה, וזה שיעור מעולה לקחת איתנו מהיום הזה:  בפורים המסכות שלנו גלויות לכל העולם, אבל כדי לחיות באותנטיות, אנחנו חייבים לוודא שהמסכות שלנו גלויות לפחות לעצמנו כל השנה.

אז שתהיה לנו שנה של “ונהפוך הוא”, שהתדמית תשרת אותנו במקום שאנחנו נשרת את התדמית.

גלוריה גיינור מביאה את הרעיון הזה בשיר נפלא שפשוט דורש לשים את הרמקולים בפול ווליום ולקפץ קצת מול חלון פתוח (כן, עם הגשם) ולעזאזל התדמית!!

כתמיד, אתם מוזמנים לשתף אותי במחשבותכם!

השומרוני הטוב (או: איפה המיקוד שלי?)…..

הכל התחיל בסיפור מהברית החדשה. לא ניכנס אליו כאן אבל מי שרוצה יכול למצוא אותו בפרק י’ בספר לוקאס. מסופר על אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו ובדרך תקפו אותו שודדים, פצעו אותו והשאירו אותו לצד הדרך. כמה אנשים עברו לידו בדרך ולא עשו כלום. עבר שם שומרוני אחד שחבש את פצעיו, לקח אותו לאכסניה ואף שילם לבעל האכסניה שיטפל בו למשך עוד כמה ימים.

מכאן המונח “השומרוני הטוב” לאדם אשר מסייע לאחר הנתון בצרה שלא על מנת לקבל פרס. סיפור זה הוא ההשראה לחוקי “השומרוני הטוב” במדינות רבות בעולם, ובישראל לחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב לסייע לאדם במצוקה. פרק הסיום הבלתי נשכח של סיינפלד נסוב סביב החוק הזה:

אחד המחקרים הידועים ביותר בפסיכולוגיה הוא מחקר שערכו דרלי ובטסון בשנת 1973 בפרינסטון. הם לקחו סטודנטים לתיאולוגיה נוצרית באוניברסיטה ושלחו חלק מהם לתת הרצאה על…..סיפור השומרוני הטוב. לחלקם אמרו שההרצאה בעוד זמן רב, לחלקם בעוד זמן קצר ואת חלק מהסטודנטים הלחיצו ואמרו שההרצאה כבר באיחור ושלחו אותם לדרכם. כמו כל ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באירוע מבויים של פצוע השוכב בדרך וזקוק לעזרה. מסתבר, שמבין “הלחוצים”, רק 10% עצרו להושיט עזרה, וזאת בעודם בדרכם לתת הרצאה על סיפור השומרוני הטוב, להרעיף עליו שבחים ו”לקרוע” את שני האנשים שלא עצרו בדרך להושיט עזרה! אגב, בסיכום כולל, רק 40% מהמשתתפים בניסוי (מכל שלוש הקבוצות) עצרו להגיש עזרה.

רגע אחד….מה קורה פה? סטודנט לכמורה, שיודע בדיוק מה היחס בברית החדשה לשניים שלא עצרו לעזור לפצוע למול השבח שהורעף על ראש השומרוני הטוב עושה בדיוק את אותו דבר וזאת בעודו בדרכו ללמד את השיעור הזה ממש? זה פשוט בלתי נתפס. הרי ברור לנו שלא מדובר באנשים רעים, אטומים וחסרי לב. להפך, מדובר באנשים שלומדים לכמורה כדי להקדיש את חייהם לדתם ולשירות אנשי קהילתם. אז מה הסיפור?

האמת היא, שהסיפור פשוט. בעודם ממוקדים במשימה (הלא באמת חשובה) של מתן ההרצאה ובעובדה שהם מאחרים, הם לא עצרו בכלל לבדוק מה באמת חשוב. הרי כל אדם בר דעת מבין שלעזור לאדם פצוע חשוב עשרות מונים יותר מאשר ההרצאה – אלא שהם פשוט לא ראו את הפצוע. החוקרים אומרים שבחלק מהמקרים, המרצים הממהרים נאלצו לעבור ממש מעל האדם הפצוע כדי להגיע למחוז חפצם, והדבר לא עצר בעדם. זו אינה רשעות ולא טמטום – בסך הכל מדובר על פוקוס לא נכון.

צפו בקטע הוידיאו הבא לפני שאתם ממשיכים לקרוא וחשוב מאד – תספרו כמה פעמים הקבוצה הלבנה מוסרת את הכדור:

זוהי, כמובן, וריאציה על ניסוי הגורילה הידוע. אבל אם לא הכרתם את זה קודם, האם ראיתם את הדובון הרוקד בפעם הראשונה?

בעודנו ממוקדים בספירת המסירות של הקבוצה הלבנה, קורה אירוע אחר ואנו עוורים אליו. האם זה בהכרח רע? לא. אבל כאשר אנחנו לא ערים למתרחש סביבנו, אנחנו לא יכולים להיות ערים לשינויים שקורים בסביבה, להתאמות שצריך לערוך או לפצועים שצריך להושיט להם עזרה.

חשוב לי לדייק בעניין המיקוד: יש פה שתי מלכודות – ולא אחת:

1. מלכודת הטשטוש – העדר בחירה מושכלת של מטרה נכונה וספציפית אליה אנו מכוונים (דיברתי על מלכודת זו בהקשר אחר קצת בפוסט הקודם על המפה).

2. מלכודת רטיית הסוס – מיקוד יתר במשימה נתונה (חשובה יותר או פחות) תוך התעלמות מכל מה שקורה סביבנו.

אז איפה נקודת האיזון?

נקודת האיזון בהקשר של מיקוד נמצאת בדיוק בין שתי המלכודות. מחד גיסא, בלי מפה ברורה של מטרות ותוכנית עבודה, הכל יהיה מטושטש ולא ברור. מאידך גיסא, אנו חיים בעולם דינמי ומשתנה. זה קצת כמו מצלמה: יש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא קרוב מדי (אזור הרטייה) ויש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא רחוק מדי (אזור הטשטוש). בין השניים האלו שוכן אזור נפלא, הוא אזור המיקוד – זהו האזור שבו אני יודע לאן אני מכוון ולאן אני הולך אך אני מודע לסביבתי ורגיש למה שקורה שם. בעצם, אני פתוח לפידבקים מהמציאות ומצליח לעשות אינטגרציה לדברים שמגיעים “על הדרך”.

באיזה אזור אתם עכשיו בחיים? מה אתם צריכים כדי ליצור מיקוד אמיתי וחד בחייכם? האם המטרות ברורות לכם? האם יש לכם את היכול לראות את מה שקורה מסביב, תוך שמירה על הדרך?

מייקל בן-דוד, מאמן עסקי

נ.ב אשמח מאד לשמוע את מחשבותיכם על הפוסט הזה. כדי לכתוב תגובה, לחצו על המילה comments למעלה ותגללו לסוף העמוד. אני גם מזמין אתכם לשתף את חבריכם על ידי לחיצה על הסמל של הפייסבוק בשורה מתחת.

אתה נמצא כאן!

בשכונת מגוריי, ליד לוח המודעות השכונתי והדוכן של מפעל הפיס, הייתה פעם מפת רחובות של העיר תל-אביב. על המפה, הייתה נקודה אדומה ואליה חץ והכיתוב “אתה נמצא כאן”. שלשום, בדרכי למפגש אימון, שמתי לב שהמפה נעלמה. אינני יודע מתי בדיוק היא נעלמה – אבל שמתי לב לזה שלשום.

הרעיון של “אתה נמצא כאן” כל כך בסיסי. כל כך פשוט, אבל כל כך לא טריוויאלי, ששווה לדבר עליו כמה מילים. בכלל, אם אנחנו מדברים על מפות, כדאי לשים לב לכמה דברים:

  1. קודם כל, כדאי לוודא שאתה מחזיק ביד את המפה הנכונה. יהיה קשה מאד להתמצא בירושלים עם מפה של חיפה, אפילו אם שמות הרחובות זהים…
  2. אתה חייב לדעת איפה אתה נמצא כרגע.
  3. אתה חייב לדעת לאן אתה רוצה להגיע (כי בלי יעד, אפשר להסתובב בעיר ולא צריך מפה בכלל, כי זה לא משנה).

“אתה נמצא כאן” הוא הבסיס של כל התקדמות. אני לא יכול לזוז באופן משמעותי לשום מקום בלי לדעת איפה אני כרגע. אגב, זה לדעת איפה אני כרגע באמת, ולא איפה הייתי רוצה להיות כרגע, או איפה הייתי רוצה לחשוב שאני.

כמה זה יפה, כי זה בדיוק כך גם בחיים.

ראשית, באה המפה עצמה.

האם אני עסוק בכלל בחיים שלי? האם המפה הזו היא המפה שלי, או שאני נתתי לאחרים לשים לי את המפה ביד? האם זו המפה הנכונה לשלב זה בחיי? כמה פעמים אנחנו מסתובבים עם מפות לא מעודכנות, ומתפלאים שפתאום רחוב מסויים הפך חד-סטרי, או שצומת הפכה לככר? האם הקדשתי את הזמן לבדוק את המפה שלי?

תל אביב, מגוגל מפות

שנית, בא זיהוי המקום שבו אני נמצא כרגע.

האם אני מסתכל נכוחה על מה שיש ועל מה שאין? האם אני באמת נמצא איפה שאני חושב שאני, או שיש לי עיוות תפיסה שמטעה אותי? האם אני מצליח להבדיל בין המציאות לבין הפרשנות שלי של המציאות?

החלק השלישי הוא הרצוי שלי. לאן אני רוצה להגיע.

מה אני באמת רוצה? איך אני רוצה להיות כשאני שם? מה יקרה לי ומי אהיה כשאגיע? ג’ים רוהן (מגדולי המאמנים העסקיים שנפטר בחודש שעבר) אמר שלא ניתן להשיג מטרה שאין לך…זה כל כך נכון. בלי יעד, המפה הטובה ביותר אינה שווה. זהו החזון, החיים שאני באמת רוצה לחיות.

ולבסוף, מיפוי הדרך.

מהי הדרך הטובה ביותר בין “כאן” ל”שם”? מהן הדרכים האפשריות? כמעט תמיד יש כמה וכמה דרכים בהן אפשר ללכת – ולכל דרך היתרונות והחסרונות שלה. באיזו דרך אני בוחר? היכן לפנות ימינה והיכן שמאלה? כלומר, מהן המטרות שלי ומהם יעדי המשנה שלי?

ושאלה אחרונה: איך אדע שהגעתי?

מהי מפת הדרכים שלכם? לאן אתם הולכים, ולמה? מי תהיו כשתגיעו לשם?

אז קחו קצת זמן לבחון את המפה שלכם, ולעדכן אותה.

כתמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות על הפוסט….אני מזמין אתכם גם לשתף את חבריכם דרך כפתורי השיתוף בסוף הפוסט.

מייקל

נ.ב.

זוהי הזדמנות כמעט אחרונה לקחת את חוברת ההכנה לשנת 2010, שתאפשר לכם לבחון לעומק אלמנטים מתוך המפה שלכם כאן.

ומתלמידי יותר מכולם….

היה לי שבוע עמוס ומענג. כמעט כתבתי באורח יוצא דופן, אבל עצרתי את עצמי – זה לא נכון. כמעט כל השבועות שלי עמוסים ומענגים. השבוע היו לי כמה אירועים שהפכו את השבוע הזה למיוחד.

כמו שכתבתי בפוסט לקראת יום הולדתי, הייעוד שלי בחיים הוא להשפיע לטובה על חייהם של מספר גדול של אנשים ולהקים עשרות מאמנים גדולים ממני. מרגש אותי לראות איך הדברים האלו מתקבצים יחדיו וקורמים עור וגידים.

אני עומד עכשיו בין כמה נקודות ציון משמעותיות מאד מבחינתי, וכולן קשורות לתלמידיי, באימון ובמשפטים:

המחזור הראשון של סטודנטים שלימדתי משפט בינלאומי פומבי כשהם היו בשנה א’ סיימו אתמול את לימודי המשפטים שלהם. אלו סטודנטים שלמדו אצלי קורס חובה בשנה א’ והמשיכו במהלך לימודיהם לשני קורסי בחירה שלי – כולל נוכחות מרשימה מאד של המחזור הזה (שסגרה את ההרשמה לקורס הסמסטר בדקות הראשונות של ההרשמה) בסדנה על דרכים ליישוב סכסוכים בינלאומיים.  הסדנה הזו בנויה מחומר משפטי תיאורטי מרתק ומסימולציות מעשיות. מעבר להנחלת ידע חשוב ביישוב סכסוכים, מיומנויות משא ומתן והסתכלות רחבה על סכסוכים, היא מאפשרת לי להכיר את הסטודנטים לעומק. אני רואה אותם במצבי לחץ, אני רואה את הסגנון האישי שלהם בתוך קבוצה ואני רואה את יכולות המנהיגות שלהם. הסדנה הזו באמת מאפשרת לי להכיר את הסטודנטים שלי כאנשים. שלשום לימדתי את השיעור האחרון בסדנה ואת אחד השיעורים האחרונים שלהם בתואר, וזה ריגש אותי מאד. הם אפשרו לי לגעת בחיים שלהם ולהשפיע מעבר לחומר – ועבורי זה להיות בייעוד שלי באופן מדוייק.

באותו יום, כמה שעות קודם, נגענו – תלמידיי ואני – בחייהם של כ-1400 תלמידי תיכון ביהוד במסגרת פרוייקט שאני מנהל זו השנה הרביעית במכללה למנהל. זו תוכנית שנוצרה על בסיס מערך לימודי של הצלב האדום הבינלאומי ויצאה לפועל כשיתוף פעולה בין בית הספר למשפטים במכללה למנהל, הצלב האדום ומשרד החינוך. התוכנית יוצרת מפגש בין סטודנטים למשפטים לבין תלמידי תיכון בו התיכוניסטים לומדים על המותר והאסור במלחמה. זה פרוייקט win-win ברמה הגבוהה ביותר. הסטודנטים נתרמים מההוראה בתיכון, צומחים מהכנת חומר משפטי לא רק לבחינה אלא להוראה והנחלה, מתמודדים עם אתגרים בכתות וחווים עשייה חברתית חשובה. התלמידים זוכים לפעילות שונה מהרגיל, למפגש עם סטודנטים קרובים אליהם בגיל ואחרי שירות צבאי ולומדים על המשפט ההומניטרי הבינלאומי, חומר שאינם נחשפים אליו במקומות אחרים.

ביום רביעי הקרוב, מסיימים את לימודיהם מחזור נוסף של מאמנים שהובלתי בקורס אימון אישי. מעבר להנחיה ולעבודה האימונית איתם, מספר לא מבוטל מהם יצטרף לתלמידיי ממחזורים קודמים שעובדים איתי במסגרת חברת האימון עוצמה בעסקים בה אני מוביל ומנחה קבוצת מאמנים עסקיים. הנחיית קורס אימון היא חוויה מרתקת. הצמיחה האישית שחווים התלמידים, השינוי הגלוי כל כך לעין, הרצינות והצמא ללמוד ולהתנסות הופכת את הנחיית הקורס לאתגר נפלא ששונה ומשתנה בכל פעם. מדובר באנשים בוגרים, משכילים, חכמים ומתוחכמים – שמאתגרים אותי בכל מפגש ומצמיחים אותי יחד איתם.

אני רוצה לשלוח תודה מיוחדת לתלמידיי באשר הם – מאמנים ומשפטנים – על הקבלה, הפתיחות, הלמידה והחשוב מכל – על שאתם מאפשרים לי לצמוח ולגדול בזכותכם.

כרגיל, אתם מוזמנים מאד לכתוב תגובות ומחשבות למטה.

נ.ב אם עוד לא לקחתם עותק של חוברת המטרות והיעדים לשנת 2010, אפשר עוד לעשות את זה כאן.

2010 בפתח…

תגידו, מה היה האתגר הגדול ביותר שלכם ב-2009?

האם השגתם את המטרות שלכם השנה?

איך תבטיחו ששנת 2010 תהיה אחרת?

כשעבדתי על סיכום 2009 שלי וההכנה ל-2010, התחשק לי לחלוק אתכם את כלי העבודה החזקים לתכנון יעדים והשגתם שאיתם אני עובד. כתבתי חוברת בת 17 עמודים שתאפשר לכם להתבונן בשנת 2009 על כל היבטיה, לעשות חושבים על השנה שהייתה והשנה שתהייה.

2010 אחרת

2009 מבחינתי הייתה שנה מדהימה. שנה של שיאים והישגים. אגב, הבלוג הזה היה אחד היעדים שלי לשנת 2009 (מי אמר אינטגרטי?)

אני עומד להתחיל את שנת 2010 בסדרה של פוסטים על הנושא האהוב עלי אנשים מוכשרים. כמו שאתם יודעים, אני מאמן אנשים מוכשרים למיצוי המצויינות שלהם. בפוסטים נדון על מהו כישרון, איך הוא עובד, וכיצד ניתן לפתח אותו, מהם המלכודות הנפוצות בדרכם של אנשים מוכשרים, ואראיין כמה אנשים מוכשרים כשדים. יהיה מעניין.

בינתיים, לקראת השנה החדשה, לחצו על תמונת החוברת משמאל וקחו לכם עותק של חוברת העבודה לשנת 2010.

שנה של הצלחות!

עשור חדש בפתח……

היום, ב-12 בדצמבר, אני משלים את הסיבוב ה-40 שלי סביב השמש שלנו ומתחיל עשור חדש בחיי.

זה מעורר בי מחשבות בכמה כיוונים:

  1. יום הולדת נותן לנו נקודת ציון אישית שמאפשרת לנו לעצור ולהסתכל על השנה שעברה (או העשור שעבר) ולבדוק איפה אנחנו ביחס להגשמת מטרותינו וביחס למקום שאליו אנו מכוונים.
  2. יום ההולדת זו הזדמנות עבור אנשים סביבנו להסתכל על מערכת היחסים שלהם איתנו. הרבה פעמים אפשר לשפר דברים קטנים פשוט עם תשומת לב, ויום ההולדת של אנשים אחרים היא הזדמנות מצויינת להסתכל על מערכות היחסים סביבנו.
  3. חגיגה: יום הולדת היא הזדמנות נפלאה לחגוג את החיים.

אז בנימה אישית…

העשור האחרון שלי היה מסע מטורף על רכבת הרים – ממש מבור תחתיות לפסגה קסומה.

הוא התחיל באחת מהתקופות הקשות ביותר בחיי – סביב יום הולדתי ה-30. הייתי בתפקיד בצבא שמיציתי עד תומו (ותפקיד ממנו הייתי עתיד להתקדם רק כעבור שנה וחצי….), התלבטתי קשות על עתידי האקדמאי (האם ללמוד לדוקטורט), בדיוק קנינו דירה חדשה והייתה בעייה רצינית עם הרישום שלה בטאבו (נושא שנפתר סופית – באורח סימבולי – בימים אלו ממש), וממילא גם בקבלת המשכנתא, טל, בני הצעיר, היה עתיד להיוולד במרץ וקלטתי (במושגים ובקיבולת שלי אז….) שאלו החיים…כל זה הכניס אותי למשבר רציני (משבר גיל 40, רק עשר שנים קודם). הסתובבתי בדיכאון שלושה חודשים. ואז הגיעה המכה! אבי נהרג בתאונת דרכים בסוף מרץ, שלושה שבועות אחרי שטל נולד. לקח לי יותר משנה להתאושש מזה, למרות הפאסון האמיץ שהעמדתי מול העולם.

ביוני 2001 התחלתי תפקיד מרתק במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית ולאחר ארבע שנים התמניתי לשיפוט. לא ידעתי להגיד את זה אז, אבל השיפוט הפלילי יצר לי התנגשות בין הערך החשוב לי ביותר, חופש, לבין העבודה שלי כשופט פלילי. בערך באותו זמן, נחשפתי לעולם האימון והתחלתי מסע לגילוי עצמי.

לאחר עבודה רבה על עצמי, הבנתי שהייעוד שלי הוא ליצור שינוי חיובי בחייהם של אנשים רבים, ושאת זה לא אוכל לעשות מהמקום שבו הייתי. ביקשתי לעזוב את השיפוט, ויצאתי לדרך חדשה.

היום אני מלמד (אימון ומשפט בינלאומי), מאמן, מדריך וחונך מאמנים. אני אוהב לעבוד עם קבוצות (בסדנאות ובתוך ארגונים) ונהנה לאמן אנשים מוכשרים, שרוצים לגלות את הייעוד שלהם ולממש את הפוטנציאל שלהם. בעקבות העבודה שלי באימון נוסף לייעוד שלי גם שאני פה כדי להעמיד לעולם מאמנים גדולים ממני. לקחתי על עצמי להנהיג את הרפורמה במקצוע האימון מתוך לשכת המאמנים – ואני חוגג את החיים דרך ההגשמה העצמית שלי.

אז כן, יש לי עבודה תמידית על עצמי, אבל אני נהנה לעשות אותה. לא יזיק לי לרדת אי אילו קילוגרמים ולהתעמל בקביעות ויש לי עוד אי אילו שריטות (חלקן אפילו עד גזע המוח) שאני עובד עליהם. אבל אני קם כל בוקר בהתרגשות לקראת היום שלי, לקראת המתאמנים והתלמידים שלי, לקראת ההרצאות והנחיית הקבוצות. לקראת האימונים האישיים והעסקיים שלי. אני משפיע בעולם ונוגע בחייהם של מעגלים רחבים של אנשים.

יום ההולדת שלי הוא הזדמנות נפלאה עבורי להודות לחברים ומורים שנכנסו לחיי בעשור האחרון, וגם להודות לאנשים שיצאו מחיי. אנחנו נפגשים בעולם כמו על קרוסלה: לפעמים באותו כיוון ולפעמים בכיוונים הפוכים. כולכם נגעתם בי בדרך זו או אחרת. תודה ענקית לכם, לחברים קרובים שלי, משפחה אוהבת שלי וידידים מכל דרגות הקרבה.

וכן, אני רוצה גם להודות לעצמי ולהוקיר את עצמי – על הדרך, על המסע, על האומץ ועל האותנטיות שלי.

לסיום, אני מזמין אתכם להקשיב לשיר מקסים שמצליח בכל פעם להזכיר לי להיות מחובר לייעוד שלי:

וגם, חג אורים שמח!

כרגיל, אשמח מאד לתגובתיכם, כאן למטה.

הסוד שמאחורי “הסוד”…..

קראתי בשבוע שעבר ספר מעניין מאד של חיים שפירא שנקרא “על הדברים החשובים באמת“. הספר הזה תפס את עיני בחנות הספרים (אחד ממקומות הבילוי האהובים עלי) כי שפירא עושה חיבורים בין פו הדב (שאת חיבתי אליו אתם כבר יודעים) לוודי אלן, ואליס לפרויד…בקיצור, חגיגה!

חיים שפירא יוצא בעמודים הראשונים חוצץ נגד “ספרות האושר”. הוא טוען שאין בספרים אלו תועלת, מארבע סיבות:

  1. אמפירית, אם מה שהיה כתוב נכון, העולם היה מוצף בכמויות אדירות של אושר עילאי (טענה מעניינת, אם כי לוקה מאד בהגיון שלה, ואגיע לכך).
  2. ידע אינו מהווה יתרון בלימודי אושר – ידע אינו מספיק ואין תועלת בספרים היות שאין הוראות מעשיות ליישום הידע.
  3. אין “טיולים מאורגנים” אל האושר – זה אינדבידואלי.
  4. אנחנו לא תמיד יודעים מה יסב לנו אושר (ובאופן קיצוני, טוען שפירא שבכלל אי אפשר לדעת מה יסב לנו אושר, זאת בהסתבסס על ספרו של דניאל גלברט “להיתקל באושר”).

האמת היא, שאני חצי מסכים עם פרופ’ שפירא, אבל גם חצי לא. עם טענות 3+4 שלו אני ממש מסכים. אושר הוא אינדבידואלי ולא תמיד אנחנו יודעים מה יסב לנו אושר (לעיתים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים….). שתי הטענות הראשונות שלו לא עוברות את הביקורת ההגיונית הבסיסית ביותר: יכול להיות שמה שכתוב (לפחות בחלק, אפילו קטן…) בספרות נכון, אבל היישום שלו אינו נכון או אינו שלם – ולכן אין הכרח שמה שכתוב (בכל הספרים) אינו נכון. לגבי הטענה השניה אני מסכים אפילו פחות: ידע אינו מספיק ליצירת האושר, אך הוא בהחלט מהווה תנאי ראשוני ויש בו חשיבות רבה. דווקא הטענה הרביעית שוללת את הטענה השניה כי הידיעה מה יסב לנו אושר הוא תנאי ראשוני – וכן, אפשר לדעתי להגיע לסיפוק רב מאד מהחיים – ואשאיר בידי כל אחד את ההגדרה האינדבידואלית “מהו אושר עבורי” – למרות שאישית אני קושר אושר להגשמה עצמית.

משם ממשיך פרופ’ שפירא במסע מרתק ומלא בקיאות – ולמרות הביקורת שלי (ואולי בגללה?), אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר (יש קישור כאן).

לגבי הספר “הסוד” אומר שפירא בציניות שתמצית הספר היא “אם בא לכם להיות מישהו – תחשבו שכבר הייתם.” זהו. לגבי “הסוד”, האמת חייבת להיאמר: מי שצופה בסרט הסוד או קורא את הספר עלול לקבל את הרושם שכל מה שצריך לעשות כדי להצליח בחיים הוא לדמיין ולהתכוונן, מה שיכול להחזיר אותנו היישר אל טענתו הראשונה של פרופ’ שפירא…..

האמת היא, שיש סוד מאחורי הסוד והוא פשוט. למעשה, הוא כל כך פשוט שהוא נאמר על ידי יוגי ברה, שהיה שחקן בייסבול בשנות ה-60 ושאמרות השפר שלו הן מהמצוטטות ביותר בארה”ב: “Baseball is 90% mental — the other half is physical.” “בייסבול הוא 90% מנטלי – והחצי השני הוא פיזי”….עצרו, וקראו שוב את האמירה הזו….כמה עומק יש בה….

בלי ייעוד, בלי חזון, בלי חוסן מנטלי שיחזיק אותנו מכווננים לעבר המטרה שלנו ויסייע לנו להתגבר על מכשולים – לא נוכל להתמיד עד להגשמה העצמית שלנו. נאבד את הצפון מאד מהר. מאידך, בלי עשייה פיזית ממוקדת ומדוייקת, כל השאר הוא רק “היינו כחולמים”. בלי מיקוד מוחלט במטרה ובלי עשייה פיזית בשטח, זה לא יקרה.  אחת הסיבות שבגללן בחרתי להיות מאמן, היא היכולת שלי לעבוד עם המתאמן על הבהירות לגבי רצונותיו ושאיפותיו לצד הקניית הכלים המעשיים להשיג אותם.

אלו שכבר מכירים אותי, יודעים שאני “מאמן ארצי” ששם דגש רב על היישום המעשי של ההגשמה העצמית, לצד פיתוח ההוויה האישית (ה- being). אני לא חושב שמספיק לרצות משהו או לדמיין משהו כדי שהוא יקרה. מאידך, אני לא חושב שרק עשייה בלי חזון תגיע רחוק.  הסוד מאחורי הסוד הוא ליצור בהירות גדולה מאד לגבי מה אנחנו רוצים בחיים, ואז לצאת להגשמה נחושה ומתוכננת היטב – עד לרמת הפעולה הספציפית ביומן מחר בבוקר.

זה מזכיר לי סיפור זן ששמעתי על אדם שמגיע למאסטר המואר ושואל אותו מה הוא עשה לפני ההארה.

ענה לו המאסטר “חטבתי עצים ושאבתי מים”.

“ומה אתה עושה היום, כאדם מואר?” שאל האיש

“אני חוטב עצים ושואב מים” ענה המאסטר.

זהו “הסוד” בקליפת אגוז!

TheCoach

לסיום, אני רוצה לחלוק איתכם שביום חמישי סיימתי להעביר סדנה בת יומיים שפיתחתי שנקראת “מפתחות להצלחה”.  הסדנה התמקדה בכלים הפרקטיים להצלחה אישית ועסקית – והיא הייתה נפלאה. 29 אנשים באו לעבוד וליצור את הבהירות לגבי הייעוד והחזון שלהם, ולקבל כלים פרקטיים מאד להגשמה מעשית של ההצלחה הזו. זוהי הזדמנות מצויינת עבורי להודות להם על החוייה הנפלאה שהייתה לי להעניק לקבוצה נהדרת של אנשים מחוייבים לעצמם.

כתמיד, אשמח לשמוע מכם באזור התגובות למטה או בפייסבוק…

נניח ש…..

“נניח פו, שעץ יפול ואנחנו נעמוד מתחתיו”, אמר חזרזיר בפחד.

נניח שהוא לא יפול”, אמר פו לאחר שהרהר בדבר.

התשובה הרגיעה את חזרזיר ורווח לו….

(א.א. מילן, הבית בקרן פו)

אופטימי או פסימי? פו הדב או חזרזיר?

מהי גישת היסוד שלכם לחיים?

אצל פו האופטימי תמיד, הנחת היסוד היא שהכל יהיה בסדר, ושגם אם יש משהו שעלול להיות בעיה (כמו עץ שנופל…), העץ ממילא יפול, אך מה הסיכוי שזה יקרה דווקא כאשר הוא וחזרזיר עומדים תחת העץ? אה, וגם אם כן, מי אמר שהוא ייפול להם על הראש.

התרחיש של חזרזיר הוא לא רק התרחיש הפסימי, אלא הפסימי הקיצוני (נניח שעץ יפול בדיוק כאשר אנחנו נעמוד מתחתיו, והוא יפול לנו על הראש). אגב, מי שלא מכיר את פו, יכול לטעון שפו פשוט ריאליסט – רוב העצים לא נופלים כאשר אנשים (או דב וחזרזיר) עומדים מתחתם, אז מדוע שזה יקרה עכשיו? אבל מהיכרותינו עם הדב הצהוב אנו יודעים שהוא אופטימיסט חסר תקנה (ובהזדמנות אני אכתוב פוסט על הדימוי העצמי של פו…נושא מרתק כשלעצמו) ולא רק שהוא לא חושב שהעץ יפול, אלא שכנראה יש בגזעו כוורת דבורים עם דבש מתוק.

האם עדיף להיות אופטימי או פסימי? אבי ז”ל אמר חצי בצחוק: “אופטימיים הם פסימיים ופסימיים הם אופטימיים – אופטימי תמיד מתאכזב ופסימי תמיד רואה שזה לא כל כך נורא, ואז הוא שמח”. פה אבא שלי טעה. מחקרים מראים שפסימיים צודקים יותר אך אופטימיים משיגים יותר בחיים (למשל מרטין זליגמן עשה מחקר ב-1986 על אופטימיות ופסימיות בקרב אנשי מכירות. המחקר מוכיח חד משמעית שסוכני ביטוח אופטימיים עלו על הפסימיים במכירות בכמעט 60%).

השאלה כמובן, מה אתם מעדיפים: להיות צודקים או לנצח בתוצאות בחיים?

האמת היא, שאופטימיות ופסימיות באות כל אחת בשני סוגים – אופטימיות בלתי מציאותית ואופטימיות מודעת, ופסימיות פשוטה לעומת פסימיות מוחלטת. אופטימיות בלתי מציאותית היא אופטימיות שמתעלמת מהמציאות לגמרי. זוהי אופטימיות שמתעלמת מאחריות למעשים ולתוצאות, מתעלמת מבעיות ורואה במשאלות לב וחשיבה חיובית דרך קונקטרית לפתרון. לעומת זאת, האופטימיסט המודע רואה נכוחה את המציאות (על הדברים הרצויים בה והדברים הלא רצויים בה) אך מניח כי ניתן ללמוד מהעבר ולפעול אחרת כדי ליצור עתיד טוב יותר.

בצד הפסימיים, הפסימי המוחלט רואה רק שחורות. זהו חזרזיר אשר מניח את הגרוע מכל. “נניח שהעץ יפול”. הנחה אינה חשש. הנחה היא עובדה משוערת, שלפיה ניתן לתכנן תוכניות עבודה ולפעול. כשמניחים את הגרוע מכל, את אותה תוצאה שלילית שדורשת כל כך הרבה תנאים: שפו וחזרזיר ילכו ליער, ויעמדו מתחת לעץ שעומד ליפול, והעץ עמוד ליפול דווקא היום, דווקא בשעה הזו….וכו’ וכו’. זוהי פסימיות משתקת (מה שעולה שוב ושוב לגבי חזרזיר בסיפורי פו). הפסימי הפשוט מניח שתוצאות שליליות שהוא קיבל הם הנורמה, ולכן הוא צפוי לקבל אותן שוב.

מתחת לכל זה, כמובן – עומדת הפרשנות שלנו לגבי הנורמה: האם הנורמה היא שהחיים חיוביים ויש גם אירועים שליליים ותוצאות בלתי רצויות שמהם ניתן ללמוד ולהשתפר, או שהחיים בבסיסם שליליים ויש שקורים אירועים נקודתיים חיוביים ומוגבלים.הספר כושר מנטלי

אגב, אם מסקרן אתכם לראות איפה אתם ברצף הזה, יש שאלון מקסים בספר שאני עכשיו קורא ונהנה ממנו מאד, שגם תרם לפוסט הזה. הספר נקרא “כושר מנטלי: להעיר את המוח” (אפשר להזמין אותו בהנחה בלחיצה על התמונה משמאל או פה) והשאלון בעמוד בעמוד 33.

בזמן שאני כותב, מתנגנות באזניי המילים של השיר של באז לוהרמן Wear sunscreen:

Don’t worry about the future; or worry, but know that worrying is as effective as trying to solve an algebra equation by chewing bubblegum.

The real troubles in your life are apt to be things that never crossed your worried mind; the kind that blindside you at 4pm on some idle Tuesday.

פסימיות ודאגנות מול אופטימיות והפקת לקחים לעתיד: זו הבחירה!

אם עשה לכם חשק לשמוע שוב את השיר המקסים הזה: