Tag Archives: איזון

חג פורים, חג פורים חג גדול למאמנים….

מה התדמית של אובמה?

למה חג גדול למאמנים? כי פורים הוא חג המסיכות. וכמאמנים, מסכות זה דבר שמאד מעניין אותנו. ההבדל בין פורים לשאר השנה הוא שבפורים כולם מרגישים נוח ללכת עם המסיכות גלויות. בשאר הזמן, אנחנו מסתובבים עם מסכות על הפנים, אלא שאנחנו חושבים שאף אחד לא שם לב.

האמת היא, רובנו לא שמים לב למסיכות שאחרים לובשים פשוט כי אנחנו עסוקים מדי במסכות שלנו, כלומר בתדמית שלנו. מהי תדמית?

תדמית היא: מה שאני חושב שאני רוצה שאוכל לחשוב שאחרים חושבים עליי….קצת מסובך? לא ממש. הרי אני לא יכול באמת לשלוט על מה אחרים חושבים עלי (מה גם שהם בדרך כלל לא חושבים עלי בכלל..), אז התדמית שלי היא בעצם בשבילי.

לפני שאני מרחיב, אני חייב רק לסייג שתדמית היא דבר נפלא. תדמית נועדה לשרת אותי. הרי זה לא משרת אותי להציג החוצה את השטותניק שבי (ויש אחד כזה מפותח מאד) כשאני עושה יום מילואים כשופט בבית המשפט, בדיוק כמו שאני לא מביא את השופט איתי כשאני מבלה עם חברים.

מתי תדמית הופכת לבעיה? כשהיא מנהלת אותך, במקום שאתה תנהל אותה. כאשר אני לא עושה דברים שאני רוצה לעשות בגלל התדמית, אני עושק מעצמי את היכולת להיות אני. ואם אני מנוהל על ידי התדמית שלי, אני בעצם בועת תדמית, ולא עצמי. פה זה הופך לבעיה.

הביטוי העצמי שלנו תלוי ביכולת שלנו מחד גיסא להשתמש במסיכות כרצוננו ומאידך גיסא, לא להיות תלויים באף מסיכה ולא להפוך למשרתים שלה. בשלב שבו אנו מתחילים לשרת את התדמית שלנו, ההבדל בינינו לבין המסכה שלנו הופך להיות לא ברור – וזהו הטשטוש המסוכן ביותר של העצמי. במונחים כלכליים, התדמית שלך עושה עליך השתלטות עויינת.

היופי בפורים הוא שלפתע ההבדל בין התדמית לאמת מאד ברור, לפתע הופכות המסכות להיות גלויות. יש הבדל אחד בין פורים לשאר השנה, וזה שיעור מעולה לקחת איתנו מהיום הזה:  בפורים המסכות שלנו גלויות לכל העולם, אבל כדי לחיות באותנטיות, אנחנו חייבים לוודא שהמסכות שלנו גלויות לפחות לעצמנו כל השנה.

אז שתהיה לנו שנה של “ונהפוך הוא”, שהתדמית תשרת אותנו במקום שאנחנו נשרת את התדמית.

גלוריה גיינור מביאה את הרעיון הזה בשיר נפלא שפשוט דורש לשים את הרמקולים בפול ווליום ולקפץ קצת מול חלון פתוח (כן, עם הגשם) ולעזאזל התדמית!!

כתמיד, אתם מוזמנים לשתף אותי במחשבותכם!

אתה נמצא כאן!

בשכונת מגוריי, ליד לוח המודעות השכונתי והדוכן של מפעל הפיס, הייתה פעם מפת רחובות של העיר תל-אביב. על המפה, הייתה נקודה אדומה ואליה חץ והכיתוב “אתה נמצא כאן”. שלשום, בדרכי למפגש אימון, שמתי לב שהמפה נעלמה. אינני יודע מתי בדיוק היא נעלמה – אבל שמתי לב לזה שלשום.

הרעיון של “אתה נמצא כאן” כל כך בסיסי. כל כך פשוט, אבל כל כך לא טריוויאלי, ששווה לדבר עליו כמה מילים. בכלל, אם אנחנו מדברים על מפות, כדאי לשים לב לכמה דברים:

  1. קודם כל, כדאי לוודא שאתה מחזיק ביד את המפה הנכונה. יהיה קשה מאד להתמצא בירושלים עם מפה של חיפה, אפילו אם שמות הרחובות זהים…
  2. אתה חייב לדעת איפה אתה נמצא כרגע.
  3. אתה חייב לדעת לאן אתה רוצה להגיע (כי בלי יעד, אפשר להסתובב בעיר ולא צריך מפה בכלל, כי זה לא משנה).

“אתה נמצא כאן” הוא הבסיס של כל התקדמות. אני לא יכול לזוז באופן משמעותי לשום מקום בלי לדעת איפה אני כרגע. אגב, זה לדעת איפה אני כרגע באמת, ולא איפה הייתי רוצה להיות כרגע, או איפה הייתי רוצה לחשוב שאני.

כמה זה יפה, כי זה בדיוק כך גם בחיים.

ראשית, באה המפה עצמה.

האם אני עסוק בכלל בחיים שלי? האם המפה הזו היא המפה שלי, או שאני נתתי לאחרים לשים לי את המפה ביד? האם זו המפה הנכונה לשלב זה בחיי? כמה פעמים אנחנו מסתובבים עם מפות לא מעודכנות, ומתפלאים שפתאום רחוב מסויים הפך חד-סטרי, או שצומת הפכה לככר? האם הקדשתי את הזמן לבדוק את המפה שלי?

תל אביב, מגוגל מפות

שנית, בא זיהוי המקום שבו אני נמצא כרגע.

האם אני מסתכל נכוחה על מה שיש ועל מה שאין? האם אני באמת נמצא איפה שאני חושב שאני, או שיש לי עיוות תפיסה שמטעה אותי? האם אני מצליח להבדיל בין המציאות לבין הפרשנות שלי של המציאות?

החלק השלישי הוא הרצוי שלי. לאן אני רוצה להגיע.

מה אני באמת רוצה? איך אני רוצה להיות כשאני שם? מה יקרה לי ומי אהיה כשאגיע? ג’ים רוהן (מגדולי המאמנים העסקיים שנפטר בחודש שעבר) אמר שלא ניתן להשיג מטרה שאין לך…זה כל כך נכון. בלי יעד, המפה הטובה ביותר אינה שווה. זהו החזון, החיים שאני באמת רוצה לחיות.

ולבסוף, מיפוי הדרך.

מהי הדרך הטובה ביותר בין “כאן” ל”שם”? מהן הדרכים האפשריות? כמעט תמיד יש כמה וכמה דרכים בהן אפשר ללכת – ולכל דרך היתרונות והחסרונות שלה. באיזו דרך אני בוחר? היכן לפנות ימינה והיכן שמאלה? כלומר, מהן המטרות שלי ומהם יעדי המשנה שלי?

ושאלה אחרונה: איך אדע שהגעתי?

מהי מפת הדרכים שלכם? לאן אתם הולכים, ולמה? מי תהיו כשתגיעו לשם?

אז קחו קצת זמן לבחון את המפה שלכם, ולעדכן אותה.

כתמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות על הפוסט….אני מזמין אתכם גם לשתף את חבריכם דרך כפתורי השיתוף בסוף הפוסט.

מייקל

נ.ב.

זוהי הזדמנות כמעט אחרונה לקחת את חוברת ההכנה לשנת 2010, שתאפשר לכם לבחון לעומק אלמנטים מתוך המפה שלכם כאן.

דור ה-Y ולקחים לכולנו

הגעתי למגזין “דה מרקר” של החודש קצת באיחור.

על הכריכה תמונה של כסא מנהלים ריק וסרט צהוב “המשבר הניהולי הבא”. זה מעניין, כי כמי שעובד עם מנהלים חשוב לי להיות מעודכן במשברים בתחום.

דפדפתי מהר לכתבה וגיליתי שהיא עוסקת בדור ה-Y, בני ה-30 ומטה.  מסתבר שלדור הזה יש בעיה ניהולית קשה….יש להם חיים!

מילת המפתח שלהם היא איזון.

הם עובדים, אבל רוצים לשמור על חיי המשפחה והחברה שלהם. הם רוצים להמשיך ולהתפתח מקצועית ואישית ושהחברה בה הם עובדים תשקיע בהכשרה ובאימון שלהם. אה, והם גם רוצים שיהיה להם מעניין בעבודה. אסון בהתהווות!

ההסבר למקורות האסון? “כשאתה גדל בעולמות וירטואליים המאפשרים להתנהל במקביל בכמה ערוצים שבהם הכל אפשרי, וכאשר בו בזמן ההורים אומרים לך שאתה מדהים ואין מה שיעצור אותך, האם באמת מפליא שאתה רוצה עניין, רוצה שיתעניינו בך, רוצה להתקדם במהירות, רוצה לחיות בכל העולמות וכשזה לא מתאפשר אתה ממשיך הלאה?” (עמ’ 54). קראתי את הקטע הזה פעמיים, וליתר ביטחון, קראתי אותו עוד פעם. האמת…..לא מפתיע בכלל!

זה הזכיר לי הרצאה שראיתי באינטרנט על מעצב-על שסוגר את הסטודיו שלו לשבתון של שנה פעם בשבע שנים, חיפשתי שוב את ההרצאה ומצאתי אותה. שמו של המעצב הגראפי הוא סטפן סגמייסטר (שעיצב עטיפות לרולינג סטונס ולטוקניג הדס) ואחד הדברים שבלטו לי מאד בהרצאה שלו זה שלוש הסתכלויות אפשריות על העיסוק שלו: כמשרה, שאותה הוא עושה להרוויח כסף מתוך מיקוד בסוף השבוע; כקריירה, שאותה הוא מנהל לאורך זמן ומתוך מחוייבות; או כייעוד שאותו הוא היה מגשים גם בלי הפיצוי הכלכלי לצידו. השבתון, אומר סגמייסטר, איפשר לו להתחבר שוב לייעוד שלו כמעצב, ליצור חדשנות בחייו ובעצם להמציא את עצמו מחדש.

(אגב, שווה לשוטט באתר ממנו לקוח הוידיאו ted.com, יש בו הרצאות מרתקות ממש).

שימו לב לקשר שבין זמן חופשי לייעוד. זמן חופשי מאפשר לנו להתחבר לייעוד שלנו. להתחבר לאותה קריאה נעלה שאנו יכולים להגשים בעולם תוך שימוש במתנות האישיות שלנו ובייחוד שלנו. לא לחינם סגמייסטר מציין חברות כמו גוגל ו-3M שנותנות לעובדים 15-20% מהזמן בעבודה לפתח פרוייקטים אישיים (כך, אגב, הומצאו הפתקים הצהובים השימושיים כל כך).

כמו שאתם מכירים אותי הכתבה הוציאה אותי למסע גילויים נוסף על דור Y, שיש לי איתם היכרות אישית כהורה, מרצה למשפטים ומאמן. המוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים שקראתי הוא צורך חזק מאד בהדרכה, מנטורינג ואימון כחלק מתנאי העבודה (לדוגמה, כתבה מהטיימס הלונדוני). לומר את האמת, זה לא מפתיע.  כאשר קיים דגש על איזון, על התפתחות אישית ועל שמירה אסרטיבית על גבולות, ברור שתבוא גם דרישה לקיומן של מערכות תומכות, ורצוי אישיות.

לדור Y אין מה לומר מלבד “שאפו”!

השאלה לכולנו היא: מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על האיזונים בחיים שלנו?