Tag Archives: אימון

עשור חדש בפתח……

היום, ב-12 בדצמבר, אני משלים את הסיבוב ה-40 שלי סביב השמש שלנו ומתחיל עשור חדש בחיי.

זה מעורר בי מחשבות בכמה כיוונים:

  1. יום הולדת נותן לנו נקודת ציון אישית שמאפשרת לנו לעצור ולהסתכל על השנה שעברה (או העשור שעבר) ולבדוק איפה אנחנו ביחס להגשמת מטרותינו וביחס למקום שאליו אנו מכוונים.
  2. יום ההולדת זו הזדמנות עבור אנשים סביבנו להסתכל על מערכת היחסים שלהם איתנו. הרבה פעמים אפשר לשפר דברים קטנים פשוט עם תשומת לב, ויום ההולדת של אנשים אחרים היא הזדמנות מצויינת להסתכל על מערכות היחסים סביבנו.
  3. חגיגה: יום הולדת היא הזדמנות נפלאה לחגוג את החיים.

אז בנימה אישית…

העשור האחרון שלי היה מסע מטורף על רכבת הרים – ממש מבור תחתיות לפסגה קסומה.

הוא התחיל באחת מהתקופות הקשות ביותר בחיי – סביב יום הולדתי ה-30. הייתי בתפקיד בצבא שמיציתי עד תומו (ותפקיד ממנו הייתי עתיד להתקדם רק כעבור שנה וחצי….), התלבטתי קשות על עתידי האקדמאי (האם ללמוד לדוקטורט), בדיוק קנינו דירה חדשה והייתה בעייה רצינית עם הרישום שלה בטאבו (נושא שנפתר סופית – באורח סימבולי – בימים אלו ממש), וממילא גם בקבלת המשכנתא, טל, בני הצעיר, היה עתיד להיוולד במרץ וקלטתי (במושגים ובקיבולת שלי אז….) שאלו החיים…כל זה הכניס אותי למשבר רציני (משבר גיל 40, רק עשר שנים קודם). הסתובבתי בדיכאון שלושה חודשים. ואז הגיעה המכה! אבי נהרג בתאונת דרכים בסוף מרץ, שלושה שבועות אחרי שטל נולד. לקח לי יותר משנה להתאושש מזה, למרות הפאסון האמיץ שהעמדתי מול העולם.

ביוני 2001 התחלתי תפקיד מרתק במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית ולאחר ארבע שנים התמניתי לשיפוט. לא ידעתי להגיד את זה אז, אבל השיפוט הפלילי יצר לי התנגשות בין הערך החשוב לי ביותר, חופש, לבין העבודה שלי כשופט פלילי. בערך באותו זמן, נחשפתי לעולם האימון והתחלתי מסע לגילוי עצמי.

לאחר עבודה רבה על עצמי, הבנתי שהייעוד שלי הוא ליצור שינוי חיובי בחייהם של אנשים רבים, ושאת זה לא אוכל לעשות מהמקום שבו הייתי. ביקשתי לעזוב את השיפוט, ויצאתי לדרך חדשה.

היום אני מלמד (אימון ומשפט בינלאומי), מאמן, מדריך וחונך מאמנים. אני אוהב לעבוד עם קבוצות (בסדנאות ובתוך ארגונים) ונהנה לאמן אנשים מוכשרים, שרוצים לגלות את הייעוד שלהם ולממש את הפוטנציאל שלהם. בעקבות העבודה שלי באימון נוסף לייעוד שלי גם שאני פה כדי להעמיד לעולם מאמנים גדולים ממני. לקחתי על עצמי להנהיג את הרפורמה במקצוע האימון מתוך לשכת המאמנים – ואני חוגג את החיים דרך ההגשמה העצמית שלי.

אז כן, יש לי עבודה תמידית על עצמי, אבל אני נהנה לעשות אותה. לא יזיק לי לרדת אי אילו קילוגרמים ולהתעמל בקביעות ויש לי עוד אי אילו שריטות (חלקן אפילו עד גזע המוח) שאני עובד עליהם. אבל אני קם כל בוקר בהתרגשות לקראת היום שלי, לקראת המתאמנים והתלמידים שלי, לקראת ההרצאות והנחיית הקבוצות. לקראת האימונים האישיים והעסקיים שלי. אני משפיע בעולם ונוגע בחייהם של מעגלים רחבים של אנשים.

יום ההולדת שלי הוא הזדמנות נפלאה עבורי להודות לחברים ומורים שנכנסו לחיי בעשור האחרון, וגם להודות לאנשים שיצאו מחיי. אנחנו נפגשים בעולם כמו על קרוסלה: לפעמים באותו כיוון ולפעמים בכיוונים הפוכים. כולכם נגעתם בי בדרך זו או אחרת. תודה ענקית לכם, לחברים קרובים שלי, משפחה אוהבת שלי וידידים מכל דרגות הקרבה.

וכן, אני רוצה גם להודות לעצמי ולהוקיר את עצמי – על הדרך, על המסע, על האומץ ועל האותנטיות שלי.

לסיום, אני מזמין אתכם להקשיב לשיר מקסים שמצליח בכל פעם להזכיר לי להיות מחובר לייעוד שלי:

וגם, חג אורים שמח!

כרגיל, אשמח מאד לתגובתיכם, כאן למטה.

הסוד שמאחורי “הסוד”…..

קראתי בשבוע שעבר ספר מעניין מאד של חיים שפירא שנקרא “על הדברים החשובים באמת“. הספר הזה תפס את עיני בחנות הספרים (אחד ממקומות הבילוי האהובים עלי) כי שפירא עושה חיבורים בין פו הדב (שאת חיבתי אליו אתם כבר יודעים) לוודי אלן, ואליס לפרויד…בקיצור, חגיגה!

חיים שפירא יוצא בעמודים הראשונים חוצץ נגד “ספרות האושר”. הוא טוען שאין בספרים אלו תועלת, מארבע סיבות:

  1. אמפירית, אם מה שהיה כתוב נכון, העולם היה מוצף בכמויות אדירות של אושר עילאי (טענה מעניינת, אם כי לוקה מאד בהגיון שלה, ואגיע לכך).
  2. ידע אינו מהווה יתרון בלימודי אושר – ידע אינו מספיק ואין תועלת בספרים היות שאין הוראות מעשיות ליישום הידע.
  3. אין “טיולים מאורגנים” אל האושר – זה אינדבידואלי.
  4. אנחנו לא תמיד יודעים מה יסב לנו אושר (ובאופן קיצוני, טוען שפירא שבכלל אי אפשר לדעת מה יסב לנו אושר, זאת בהסתבסס על ספרו של דניאל גלברט “להיתקל באושר”).

האמת היא, שאני חצי מסכים עם פרופ’ שפירא, אבל גם חצי לא. עם טענות 3+4 שלו אני ממש מסכים. אושר הוא אינדבידואלי ולא תמיד אנחנו יודעים מה יסב לנו אושר (לעיתים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים….). שתי הטענות הראשונות שלו לא עוברות את הביקורת ההגיונית הבסיסית ביותר: יכול להיות שמה שכתוב (לפחות בחלק, אפילו קטן…) בספרות נכון, אבל היישום שלו אינו נכון או אינו שלם – ולכן אין הכרח שמה שכתוב (בכל הספרים) אינו נכון. לגבי הטענה השניה אני מסכים אפילו פחות: ידע אינו מספיק ליצירת האושר, אך הוא בהחלט מהווה תנאי ראשוני ויש בו חשיבות רבה. דווקא הטענה הרביעית שוללת את הטענה השניה כי הידיעה מה יסב לנו אושר הוא תנאי ראשוני – וכן, אפשר לדעתי להגיע לסיפוק רב מאד מהחיים – ואשאיר בידי כל אחד את ההגדרה האינדבידואלית “מהו אושר עבורי” – למרות שאישית אני קושר אושר להגשמה עצמית.

משם ממשיך פרופ’ שפירא במסע מרתק ומלא בקיאות – ולמרות הביקורת שלי (ואולי בגללה?), אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר (יש קישור כאן).

לגבי הספר “הסוד” אומר שפירא בציניות שתמצית הספר היא “אם בא לכם להיות מישהו – תחשבו שכבר הייתם.” זהו. לגבי “הסוד”, האמת חייבת להיאמר: מי שצופה בסרט הסוד או קורא את הספר עלול לקבל את הרושם שכל מה שצריך לעשות כדי להצליח בחיים הוא לדמיין ולהתכוונן, מה שיכול להחזיר אותנו היישר אל טענתו הראשונה של פרופ’ שפירא…..

האמת היא, שיש סוד מאחורי הסוד והוא פשוט. למעשה, הוא כל כך פשוט שהוא נאמר על ידי יוגי ברה, שהיה שחקן בייסבול בשנות ה-60 ושאמרות השפר שלו הן מהמצוטטות ביותר בארה”ב: “Baseball is 90% mental — the other half is physical.” “בייסבול הוא 90% מנטלי – והחצי השני הוא פיזי”….עצרו, וקראו שוב את האמירה הזו….כמה עומק יש בה….

בלי ייעוד, בלי חזון, בלי חוסן מנטלי שיחזיק אותנו מכווננים לעבר המטרה שלנו ויסייע לנו להתגבר על מכשולים – לא נוכל להתמיד עד להגשמה העצמית שלנו. נאבד את הצפון מאד מהר. מאידך, בלי עשייה פיזית ממוקדת ומדוייקת, כל השאר הוא רק “היינו כחולמים”. בלי מיקוד מוחלט במטרה ובלי עשייה פיזית בשטח, זה לא יקרה.  אחת הסיבות שבגללן בחרתי להיות מאמן, היא היכולת שלי לעבוד עם המתאמן על הבהירות לגבי רצונותיו ושאיפותיו לצד הקניית הכלים המעשיים להשיג אותם.

אלו שכבר מכירים אותי, יודעים שאני “מאמן ארצי” ששם דגש רב על היישום המעשי של ההגשמה העצמית, לצד פיתוח ההוויה האישית (ה- being). אני לא חושב שמספיק לרצות משהו או לדמיין משהו כדי שהוא יקרה. מאידך, אני לא חושב שרק עשייה בלי חזון תגיע רחוק.  הסוד מאחורי הסוד הוא ליצור בהירות גדולה מאד לגבי מה אנחנו רוצים בחיים, ואז לצאת להגשמה נחושה ומתוכננת היטב – עד לרמת הפעולה הספציפית ביומן מחר בבוקר.

זה מזכיר לי סיפור זן ששמעתי על אדם שמגיע למאסטר המואר ושואל אותו מה הוא עשה לפני ההארה.

ענה לו המאסטר “חטבתי עצים ושאבתי מים”.

“ומה אתה עושה היום, כאדם מואר?” שאל האיש

“אני חוטב עצים ושואב מים” ענה המאסטר.

זהו “הסוד” בקליפת אגוז!

TheCoach

לסיום, אני רוצה לחלוק איתכם שביום חמישי סיימתי להעביר סדנה בת יומיים שפיתחתי שנקראת “מפתחות להצלחה”.  הסדנה התמקדה בכלים הפרקטיים להצלחה אישית ועסקית – והיא הייתה נפלאה. 29 אנשים באו לעבוד וליצור את הבהירות לגבי הייעוד והחזון שלהם, ולקבל כלים פרקטיים מאד להגשמה מעשית של ההצלחה הזו. זוהי הזדמנות מצויינת עבורי להודות להם על החוייה הנפלאה שהייתה לי להעניק לקבוצה נהדרת של אנשים מחוייבים לעצמם.

כתמיד, אשמח לשמוע מכם באזור התגובות למטה או בפייסבוק…

נניח ש…..

“נניח פו, שעץ יפול ואנחנו נעמוד מתחתיו”, אמר חזרזיר בפחד.

נניח שהוא לא יפול”, אמר פו לאחר שהרהר בדבר.

התשובה הרגיעה את חזרזיר ורווח לו….

(א.א. מילן, הבית בקרן פו)

אופטימי או פסימי? פו הדב או חזרזיר?

מהי גישת היסוד שלכם לחיים?

אצל פו האופטימי תמיד, הנחת היסוד היא שהכל יהיה בסדר, ושגם אם יש משהו שעלול להיות בעיה (כמו עץ שנופל…), העץ ממילא יפול, אך מה הסיכוי שזה יקרה דווקא כאשר הוא וחזרזיר עומדים תחת העץ? אה, וגם אם כן, מי אמר שהוא ייפול להם על הראש.

התרחיש של חזרזיר הוא לא רק התרחיש הפסימי, אלא הפסימי הקיצוני (נניח שעץ יפול בדיוק כאשר אנחנו נעמוד מתחתיו, והוא יפול לנו על הראש). אגב, מי שלא מכיר את פו, יכול לטעון שפו פשוט ריאליסט – רוב העצים לא נופלים כאשר אנשים (או דב וחזרזיר) עומדים מתחתם, אז מדוע שזה יקרה עכשיו? אבל מהיכרותינו עם הדב הצהוב אנו יודעים שהוא אופטימיסט חסר תקנה (ובהזדמנות אני אכתוב פוסט על הדימוי העצמי של פו…נושא מרתק כשלעצמו) ולא רק שהוא לא חושב שהעץ יפול, אלא שכנראה יש בגזעו כוורת דבורים עם דבש מתוק.

האם עדיף להיות אופטימי או פסימי? אבי ז”ל אמר חצי בצחוק: “אופטימיים הם פסימיים ופסימיים הם אופטימיים – אופטימי תמיד מתאכזב ופסימי תמיד רואה שזה לא כל כך נורא, ואז הוא שמח”. פה אבא שלי טעה. מחקרים מראים שפסימיים צודקים יותר אך אופטימיים משיגים יותר בחיים (למשל מרטין זליגמן עשה מחקר ב-1986 על אופטימיות ופסימיות בקרב אנשי מכירות. המחקר מוכיח חד משמעית שסוכני ביטוח אופטימיים עלו על הפסימיים במכירות בכמעט 60%).

השאלה כמובן, מה אתם מעדיפים: להיות צודקים או לנצח בתוצאות בחיים?

האמת היא, שאופטימיות ופסימיות באות כל אחת בשני סוגים – אופטימיות בלתי מציאותית ואופטימיות מודעת, ופסימיות פשוטה לעומת פסימיות מוחלטת. אופטימיות בלתי מציאותית היא אופטימיות שמתעלמת מהמציאות לגמרי. זוהי אופטימיות שמתעלמת מאחריות למעשים ולתוצאות, מתעלמת מבעיות ורואה במשאלות לב וחשיבה חיובית דרך קונקטרית לפתרון. לעומת זאת, האופטימיסט המודע רואה נכוחה את המציאות (על הדברים הרצויים בה והדברים הלא רצויים בה) אך מניח כי ניתן ללמוד מהעבר ולפעול אחרת כדי ליצור עתיד טוב יותר.

בצד הפסימיים, הפסימי המוחלט רואה רק שחורות. זהו חזרזיר אשר מניח את הגרוע מכל. “נניח שהעץ יפול”. הנחה אינה חשש. הנחה היא עובדה משוערת, שלפיה ניתן לתכנן תוכניות עבודה ולפעול. כשמניחים את הגרוע מכל, את אותה תוצאה שלילית שדורשת כל כך הרבה תנאים: שפו וחזרזיר ילכו ליער, ויעמדו מתחת לעץ שעומד ליפול, והעץ עמוד ליפול דווקא היום, דווקא בשעה הזו….וכו’ וכו’. זוהי פסימיות משתקת (מה שעולה שוב ושוב לגבי חזרזיר בסיפורי פו). הפסימי הפשוט מניח שתוצאות שליליות שהוא קיבל הם הנורמה, ולכן הוא צפוי לקבל אותן שוב.

מתחת לכל זה, כמובן – עומדת הפרשנות שלנו לגבי הנורמה: האם הנורמה היא שהחיים חיוביים ויש גם אירועים שליליים ותוצאות בלתי רצויות שמהם ניתן ללמוד ולהשתפר, או שהחיים בבסיסם שליליים ויש שקורים אירועים נקודתיים חיוביים ומוגבלים.הספר כושר מנטלי

אגב, אם מסקרן אתכם לראות איפה אתם ברצף הזה, יש שאלון מקסים בספר שאני עכשיו קורא ונהנה ממנו מאד, שגם תרם לפוסט הזה. הספר נקרא “כושר מנטלי: להעיר את המוח” (אפשר להזמין אותו בהנחה בלחיצה על התמונה משמאל או פה) והשאלון בעמוד בעמוד 33.

בזמן שאני כותב, מתנגנות באזניי המילים של השיר של באז לוהרמן Wear sunscreen:

Don’t worry about the future; or worry, but know that worrying is as effective as trying to solve an algebra equation by chewing bubblegum.

The real troubles in your life are apt to be things that never crossed your worried mind; the kind that blindside you at 4pm on some idle Tuesday.

פסימיות ודאגנות מול אופטימיות והפקת לקחים לעתיד: זו הבחירה!

אם עשה לכם חשק לשמוע שוב את השיר המקסים הזה:

רוזה פארקס, מאה שערים והעצמי

בין כל הכותרות על שחיתות, על השכר במגזר הציבורי, דו”ח גולדסטון ועוד התרחשויות גלובאליות, כותרת אחת בעמוד פנימי ב”הארץ” היום הקפיצה אותי.
רוזה פארקס ממאה שערים: חרדית שסרבה ללכת במדרכה לנשים בלבד רוססה בגז מדמיע על ידי קמב”ץ העדה החרדית, והתלוננה נגדו במשטרה”. אני בכלל לא אכנס לנושא של האפליה הבוטה על רקע מיני (שמתרחשת בארצנו גם באוטובוסים, נוהג שכנגדו תלוי ועומד בג”ץ ואגב, היום הוגש לבית המשפט דו”ח של הוועדה בנושא ההפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים שבאופן מפתיע ביותר קבע שזה לא חוקי) מנקודת המבט של זכויות האדם והמשפט הבינלאומי. מעניינת אותי יותר נקודת המבט האימונית, ואני רוצה לדבר דווקא על האשה החרדית עלומת השם, שעמדה על הדבר הבסיסי ביותר שיכול להיות לנו כבני אדם: ערך עצמי.

אבל נתחיל מרוזה פארקס, שכונתה “אם תנועת זכויות האזרח” אחרי שב-1955 פארקס סרבה לעבור לחלק האחורי של אוטובוס במונטגומרי אלאבמה כדי לפנות מקום לאדם לבן:

רוזה פארקס מספרת שכאשר היא נדרשה לפנות את מקומה, היא אמרה שהיא לא רואה סיבה מדוע מגיע לאדם לבן לשבת יותר מאשר לאדם שחור. זהו ערך עצמי בקליפת האגוז.

ערך עצמי פירושו אני שווה! אני שווה כי אני אני. אין שום התניות חיצוניות, אין שום התניות במוצא, מין, גזע, מצב משפחתי או לאום. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע באותה שנה ש”שווה אך נפרד – אינו שווה”, כלומר – כאשר ישנה הפרדה, אין שוויון. אם אין שוויון, מישהו שווה יותר. זוהי תמציתה של הפרדה. כל הפרדה.

בלי ערך עצמי, בלי ההבנה שאני שווה – שווה לכל אחד אחר ו”שווה” בזכות עצמי (וכבר שמעתי את המונח “שווה” במלעיל) – לא יכול להיות ביטחון עצמי. וביטחון עצמי הוא היסוד היציב שעליו אני עומד בבואי לפעול בעולם. זוהי הבמה שמאפשרת לי את הביטחון של להיות אני.

אז אני רוצה לאתגר אתכם לעשות משהו חריג עבור עצמכם: קחו עותק של תעודת הלידה שלכם, ניילונו אותה ותלו אותה במקום שאתם יכולים לראות. למה? כי אם תחשבו על זה, תעודת הלידה היא מסמך מטופש. אני פה משמע נולדתי….מה עוד אני צריך להוכיח? אלא שהתעודה הזו יכולה להזכיר לנו משהו שאנחנו עלולים לעיתים לשכוח בתוך כל ההשוואות המטופשות שאנחנו עושים עם אנשים אחרים: מעצם לידתנו אנחנו שווים, ומעצם לידתנו מגיע לנו! נקודה.

ול”רוזה פארקס” החרדית  – אני מסיר בפנייך את המגבעת! את שווה!

נ.ב: אשמח מאד לשמוע מכם בחלון התגובות פה למטה 🙂

דור ה-Y ולקחים לכולנו

הגעתי למגזין “דה מרקר” של החודש קצת באיחור.

על הכריכה תמונה של כסא מנהלים ריק וסרט צהוב “המשבר הניהולי הבא”. זה מעניין, כי כמי שעובד עם מנהלים חשוב לי להיות מעודכן במשברים בתחום.

דפדפתי מהר לכתבה וגיליתי שהיא עוסקת בדור ה-Y, בני ה-30 ומטה.  מסתבר שלדור הזה יש בעיה ניהולית קשה….יש להם חיים!

מילת המפתח שלהם היא איזון.

הם עובדים, אבל רוצים לשמור על חיי המשפחה והחברה שלהם. הם רוצים להמשיך ולהתפתח מקצועית ואישית ושהחברה בה הם עובדים תשקיע בהכשרה ובאימון שלהם. אה, והם גם רוצים שיהיה להם מעניין בעבודה. אסון בהתהווות!

ההסבר למקורות האסון? “כשאתה גדל בעולמות וירטואליים המאפשרים להתנהל במקביל בכמה ערוצים שבהם הכל אפשרי, וכאשר בו בזמן ההורים אומרים לך שאתה מדהים ואין מה שיעצור אותך, האם באמת מפליא שאתה רוצה עניין, רוצה שיתעניינו בך, רוצה להתקדם במהירות, רוצה לחיות בכל העולמות וכשזה לא מתאפשר אתה ממשיך הלאה?” (עמ’ 54). קראתי את הקטע הזה פעמיים, וליתר ביטחון, קראתי אותו עוד פעם. האמת…..לא מפתיע בכלל!

זה הזכיר לי הרצאה שראיתי באינטרנט על מעצב-על שסוגר את הסטודיו שלו לשבתון של שנה פעם בשבע שנים, חיפשתי שוב את ההרצאה ומצאתי אותה. שמו של המעצב הגראפי הוא סטפן סגמייסטר (שעיצב עטיפות לרולינג סטונס ולטוקניג הדס) ואחד הדברים שבלטו לי מאד בהרצאה שלו זה שלוש הסתכלויות אפשריות על העיסוק שלו: כמשרה, שאותה הוא עושה להרוויח כסף מתוך מיקוד בסוף השבוע; כקריירה, שאותה הוא מנהל לאורך זמן ומתוך מחוייבות; או כייעוד שאותו הוא היה מגשים גם בלי הפיצוי הכלכלי לצידו. השבתון, אומר סגמייסטר, איפשר לו להתחבר שוב לייעוד שלו כמעצב, ליצור חדשנות בחייו ובעצם להמציא את עצמו מחדש.

(אגב, שווה לשוטט באתר ממנו לקוח הוידיאו ted.com, יש בו הרצאות מרתקות ממש).

שימו לב לקשר שבין זמן חופשי לייעוד. זמן חופשי מאפשר לנו להתחבר לייעוד שלנו. להתחבר לאותה קריאה נעלה שאנו יכולים להגשים בעולם תוך שימוש במתנות האישיות שלנו ובייחוד שלנו. לא לחינם סגמייסטר מציין חברות כמו גוגל ו-3M שנותנות לעובדים 15-20% מהזמן בעבודה לפתח פרוייקטים אישיים (כך, אגב, הומצאו הפתקים הצהובים השימושיים כל כך).

כמו שאתם מכירים אותי הכתבה הוציאה אותי למסע גילויים נוסף על דור Y, שיש לי איתם היכרות אישית כהורה, מרצה למשפטים ומאמן. המוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים שקראתי הוא צורך חזק מאד בהדרכה, מנטורינג ואימון כחלק מתנאי העבודה (לדוגמה, כתבה מהטיימס הלונדוני). לומר את האמת, זה לא מפתיע.  כאשר קיים דגש על איזון, על התפתחות אישית ועל שמירה אסרטיבית על גבולות, ברור שתבוא גם דרישה לקיומן של מערכות תומכות, ורצוי אישיות.

לדור Y אין מה לומר מלבד “שאפו”!

השאלה לכולנו היא: מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על האיזונים בחיים שלנו?

טייס אוטומטי

אתמול חזרתי הביתה בשעת לילה מאוחרת למדי מהנחיית קורס אימון בירושלים. הייתי צריך לתדלק את הרכב ותכננתי לצאת ביציאת השלום (במקום ברכבת) ולתדלק.

נחשו מה?

הפעם הבאה שחשבתי על התדלוק היה אחרי שכיביתי את מנוע הרכב בחנייה מתחת לבניין. כמובן שלא יצאתי שוב לתדלק…

טוב, זה קורה לכולם! אבל בואו נסתכל רגע על “זה”: זהו הטייס האוטומטי שלי בפעולה. דוגרי, אני מת עליו. בלעדיו לא יכולתי לצחצח שיניים בלי לחשוב על כל תנועה ולכוון אותה, היה לי מאד קשה להתגלח בלי מראה, הייתי צריך לנהוג כמו מי שקיבל רשיון לפני יום והסיוט הגדול ביותר היה לקשור את הנעליים, חוויה לימודית שעדיין חרוטה בזכרוני מגיל 5 (ואסתפק בכך שאומר לכם שמוטוריקה עדינה לא הייתה הצד החזק שלי אז)!

אבל, הטייס האוטומטי לא מסתפק בלהשתלט על אותן פעולות שגרתיות ומשמימות שאף אחד לא נהנה לעשות ולהפוך אותם לטבע שני. הטייס האוטומטי הזה משתלט על כל חלקה טובה שלא שמים אליה לב, ואם הוא לא מכוון בצורה מדוייקת למטרות שלנו, הוא יוביל אותנו למקום שהוא רוצה, ולא למקום שאנחנו רוצים – כמו שקרה לי אתמול בלילה.a

ג’יימס אלן – מראשוני תנועת המודעות האישית –  כותב בספרו האדם כיציר מחשבותיו “אפשר לדמות תודעה של אדם לגן, אשר אפשר לטפחו בתבונה או להזניחו לגדול פרא. אך בין שיטופח ובין שיוזנח – משהו חייב לצמוח בו”. היופי הוא, שאם אנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, המנגנון הזה יאפשר לנו לרתום אותו לצרכנו אבל אם נפקיר את חיינו ליד המקרה, נגיע בוודאות לאנשהו אבל כנראה לא למקום שאנחנו רוצים להגיע (ועל המקום הזה אכתוב בפוסט אחר).

זה מזכיר לי את הקטע מאליס בארץ הפלאות שבו היא מגיעה לעץ של חתול הצ’שייר ושואלת אותו לאיזה כיוון ללכת. הוא שואל אותה לאן היא רוצה להגיע והיא עונה לו שזה לא חשוב, כל עוד תגיע לאנשהו…במקרה זה, ענה החתול, לא חשוב באיזה דרך תלכי, אם תלכי מספיק זמן – תגיעי לאנשהו. הטייס האוטומטי, אם לא נכוונן אותו, יקח אותנו לאנשהו….השאלה היא האם זה המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע?

צריך לומר שבדיוק כמו במטוס, הטייס האוטומטי הוא נפלא. הוא מאפשר לנו “לנעול מטרות” ולהגיע אליהם במאמץ מופחת מזה שהיה נדרש לעשות את הכל “ידנית”. אבל המפתח הוא להיות מכווננים במדוייק למקום שאליו רוצים להגיע ולהרגלים הנדרשים כדי להגיע לשם.

ישבתי הבוקר ושאלתי כמה שאלות שכדאי להתבונן בהם בנושא הטייס האוטומטי:

  1. האם אתה מוצא את עצמך פעם אחר פעם במקומות שאתה בכלל לא רוצה להיות בהם?
  2. האם אתה עושה את אותם דברים שוב ושוב בלי לחשוב על זה (למשל, יוצא לאותם מקומות, חוזר על דפוסים וכו’)?
  3. האם אתה מרגיש בשליטה על חייך?
  4. האם נראה לך שלאנשים סביבך יש חלומות וציפיות גדולים מדי (ואולי בעצם לך יש ציפיות נמוכות מדי)?
  5. האם אתה נמנע מאתגרים או מלקיחת הזדמנויות שנקרות לפניך?

אם ענית בחיוב על חלק מהשאלות האלו, כדאי לבדוק מי במושב הטייס בחיים שלך: אתה או הטייס האוטומטי?

אחרי החגים

אז זהו, “אחרי החגים” הגיע ומבחינתי זה הזמן להתחיל את הבלוג שלי ולכתוב בו באופן סדיר.

לכולנו יש דברים שאנחנו דוחים ומייצרים לעצמנו נקודות ציון, מן “אחרי החגים” כאלו, שלאחריהם נעשה את הדברים שהתחייבנו לעשות. מעניין שדווקא את הדברים שהתחייבנו לעצמנו, אנחנו נוטים לדחות ופה נכנסת באמת לבחינה המילה מחוייבות.

מהי מחוייבות?

בשלב זה הייתם מצפים לדוקטורט שלם על מחוייבות….אבל זה כל כך פשוט, שאני בכלל לא הולך לשם.

מחוייבות היא עשייה. נקודה!

אין שום דרך למדוד מחוייבות אלא דרך העשייה. כאשר אני עושה, אני מחוייב. כאשר אני לא עושה, אני לא מחוייב. זה פשוט, לא קל, אבל פשוט. מחוייבות היא הצעד שבא אחרי התירוצים, הסיפורים, הנימוקים וההסתתרות.

יודה, המאסטר ג’די ממלחמת הכוכבים, אמר, במידה רבה של צדק: “עשה או אל תעשה, אין לנסות”.

מעניין לראות את ההבדלים התרבותיים שמגולמים בלוחות השנה השונים. בלוח השנה הלועזי, ראש השנה הוא יום אחד של חופש, וחוזרים לעבודה. בלוח השנה היהודי, יש את ה”חגים” ובעצם “עסקים כרגיל” מתחיל רק שלושה שבועות אחרי תחילת השנה. בעיניי, זה לא סתם.

שלושת השבועות האלו נועדו לתת לנו שהות לעצור, לבחון את השנה שהייתה והשנה שתהייה, לתכנן, לחשוב ולעבור שוב על החזון שלנו, על המטרות שלנו ועל היעדים הנגזרים מהם. לתכנן בנחת שנה של עשייה וצמיחה.

אילו יעדים בכוונתך להשיג השנה? איך תדע שאתה מחוייב?

זה פשוט….בחן את עשייתך!