Tag Archives: ביטחון עצמי

מהי האנאפורנה שלך?

לקראת הסופ”ש חזרתי משלושה ימי לימוד אינטנסיביים בכנס “תאוצה עסקית 2011”. היום השני והשלישי של הכנס עסקו בשיווק והיו מועילים ומרתקים אך ביום הראשון של הכנס הרצה דורון אראל, הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט, והישראלי הראשון שטיפס על שבע הפסגות (טיפוס על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות).

זו פעם ראשונה שאני שומע את ההרצאה של דורון והיא דיברה אליי מאד, אך לפני שאתייחס אליה – קצת רקע.

זריחה על האנאפורנה

לתחום של טיפוס פסגות נחשפתי בשנות השמונים המאוחרות כשקניתי בארה”ב עותק משומש של הספר של מוריס הרצוג אנאפורנה בו הוא סיפר על הכיבוש הראשון של פסגה שמתנשאת מעל 8 קילומטר באויר (ויש 14 כאלו בעולם) בשנת 1950.

מוזר קצת שהספר דיבר אלי, כי כמו שאתם מכירים אותי, ספורט אתגרי ואני לא ממש דרים בכפיפה אחת. היה משהו בתיאור של כיבוש הפסגה, בראשוניות של ההישג הזה, בעובדה שהיא לא הייתה בכלל ממופה (זו הפעם המתועדת הראשונה שבכלל עלו לשם…), בנחישות והדבקות במטרה ואפילו בסכנה העצומה ומחיר האישי הקיצוני (הרצוג איבד את רוב אצבעות ידיו וכל אצבעות רגליו, ושותפו לואיס לשנאל איבד את אצבעות רגליו) שמילא אותי בהשראה.

אגב, מכל 14 הפסגות, פסגת האנפאפורנה היא המועפלת פחות והקטלנית ביותר באופן יחסי (מכל שלושה מעפילים, אחד לא חוזר). שורת הסיום של הספר מהדהדת לי עד היום – והיא הנושא של הפוסט שלנו – “there are other Annapurnas in the lives of men” או, לכל אחד יש את האנאפורנה שלו.

בנובמבר 2007, במהלך מחקר לחומר רקע לסדנה (בסופו של דבר לא עשיתי בחומר הזה שימוש) קראתי את ספרו של אד ויסטורס (Ed Viesturs) אין קיצורי דרך לפסגה (No Shotcuts to the Top), בו הוא מתאר את כיבוש כל 14 הפסגות שמעל 8000 מטר – לראשונה על ידי אמריקני. אגב, יש רק 21 אנשים שהעפילו לכל 14 הפסגות הללו ורק עשרה מהם עשו זאת ללא חמצן (ובהם ויסטורס). מעניין לציין שויסטורס העפיל לפסגת האוורסט 7 פעמים! שוב נמלאתי השראה.

ויסטורס כתב לאחרונה ספר על K2 – ההר השני בגובהו בעולם, שאותו טרם הספקתי לקרוא.

חזרנו לכנס….דורון אראל עומד על הבמה, ובעיני רוחי עומדים איתו שם מוריס הרצוג ואד ויסטורס.   הייתה לו גם אמירה שאימצתי בשתי ידיים וכדאי לעצור רגע ולחשוב עליה: “מה שמניע אותנו זה לא הלמה (אני רוצה משהו) אלא הכמה (אני רוצה את הדבר)”. זה באמת מה שחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו התשובה הטובה ביותר לשאלה “למה?” היא פשוט ככה. ג’ורג’ מאלורי שניסה פעמיים לטפס על האוורסט בשנות העשרים ונהרג על ההר אמר במענה לשאלה למה הוא רוצה לטפס על האוורסט “because it’s there” – וזו סיבה מצויינת! מה שיכריע את השאלה האם תשיג את מטרתך או לא זו השאלה “כמה אתה רוצה את זה”.

תובנה חשובה נוספת שדורון העלה זו התובנה שלדרך יוצאים רק אחרי שהמשא ומתן הפנימי שלך בשאלה אם אתה רוצה או לא רוצה משהו הוכרע (אני מדבר על רעיון דומה בהרצאה שלי על הבור של העסקים הקטנים). כולנו זוכרים את הדברים שלגביהם יצאנו לדרך למרות שלא היינו “סגורים” עליהם. אני לא יודע מה הייתה התוצאה עבורכם, לי הם לא עבדו.

הנקודה השלישית שמאד התחברתי אליה היא סרטון שהוא הקרין על הטיפוס. בגבהים כאלו אין לגוף מספיק חמצן והתנועה איטית מאד. בשיפועים העליונים של האוורסט, עולים צעד אחד כל 15 שניות (!!). על זה דורון אמר “המלחמה האמיתית היא על העוד צעד אחד”.  אני חושב שזה נכון לגבי כל פרוייקט שאנו נוטלים על עצמנו. אנחנו חייבים למפות את הדרך ואז ללכת אותה צעד אחר צעד כשהמלחמה האמיתית היא רק לקחת את הצעד הבא. עם כל צעד שאני לוקח, אני מסתכל על הצעד הבא, ורק עליו.

וזה מחזיר אותי אל הכותרת של הפוסט: מה האנאפורנה שלך?

לכולנו יש הר של 8000 מטר בחיינו (אוורסט, אנאפורנה או K2). זהו אותו הישג או פרוייקט שיקח אותנו לפסגה. עבור חלקנו, ההר הוא חלום ערטילאי, לא ברור ואפוף עננים. יש אחרים שיודעים מהו החלום אך מסתובבים בתחתית ההר, ועיניהם נשואות לפסגה. יש את אלו שיצאו לדרך, ואיפה שהוא הלכו לאיבוד במקום קר ובלתי ממופה. ויש את אלו שיצאו לדרך ונתקעו. חלק נתקעו במקום הנוח (יחסית) של מחנה הבסיס, חלק נתקעו במקום פחות נוח ועושים את המיטב לשרוד וחלק נתקעו בדחיפה האחרונה לפסגה – בכל מקרה הם תקועים.

כדאי לעצור לרגע ולבדוק את הדברים הבאים:

1. מהו החלום שלי?

2. כמה זה חשוב לי? האם אני מחוייב באמת?

3. מהי הדרך לפסגה? כיצד אני יכול ליצור מפה ברורה?

4. מהן ההכנות (התשתית) שצריך לעשות עוד לפני שיוצאים?

5. איך אדע שאני בדרך הנכונה?

6. מה עושים כשנתקעים?

7. מהו תהליך קבלת ההחלטות שלי בכל נקודה לאורך הדרך?

גם אני יוצא למסע חדש (אולי מחודש?) להר שלי. מיפיתי את הדרך, יש לי “כמה” ענק ותוכנית פעולה מפורטת. אעדכן לאורך הדרך ממסע יוצא דופן!

אני מצרף לך קישורים לאתר האינטרנט של דורון אראל ושל אד ויסטורס.

להצלחתך,

מייקל

שמונה עקרונות ההצלחה

האמת היא, שכמעט סיימתי לכתוב פוסט על החולשות הגדולות ביותר שלנו (אל דאגה….אני מבטיח לפרסם אותו בקרוב), כשראיתי ב-TED – ללא ספק האתר האינטלגנטי ביותר באינטרנט עם אוסף של הרצאות קצרות בנות 20-3 דקות של מרצים יוצאי דופן בהרבה מאד נושאים – הרצאה קצרצרה של ריצ’רד סיינט ג’ון.

ריצ’רד הוא מעצב תעשייתי ולימים איש שיווק מבריק שבילה 10 שנים במחקר אישי על הצלחה וראיין לצורך זה 500 אנשים מצליחים. בספרו על הצלחה, הוא מספר שלפני 10 שנים, בטיסה לסן פרנסיסקו, ישבה לידו נערה מתבגרת שמשפחתה הענייה התפרקה והיא הייתה בדרכה לגור עם קרובי משפחה. היא שאלה אותו מה הוא עושה והאם הוא מצליח, והוא סיפר לה שהוא בקושי הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון. היא שאלה אותו האם הוא מיליונר, וברגע של כנות הוא ענה לה שכן, אך אין לו מושג למה ושכסף לא באמת חשוב לו. היא אמרה שנמאס לה להיות ענייה ולה זה דווקא כן חשוב…ואז הגיעה השאלה הגורלית: היא שאלה אותו “מה באמת גורם להצלחה?” ולהפתעתו, לא הייתה לו תשובה.

כדי למצוא את התשובה, הוא לקח רשימת מקצועות לפי א-ב ובמשך קרוב לעשור הוא ראיין כמה אנשים מובילים מכל מקצוע, 500 במספר. לזה הוא הוסיף אלפי ריאיונות עם מצליחנים שאסף מספרים, ראיונות בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט ותימלל את כולם. הוא עשה ניתוח מדוקדק של כל אלפי עמודי הטקסט המתומלל ומצא שאנשים התייחסו לכ-300 גורמי הצלחה. אך בסופו של דבר כולם היתרגמו לשמונה עקרונות יסוד שפורסמו לאחרונה בספר חדש.

אם הסיפור של ריצ’רד נשמע לכם קצת מוכר, זה בגלל שהפרוייקט שלו דומה מאד לזה שערך נפוליאון היל בתחילת המאה הקודמת. הספר המוכר ביותר של היל, “חשוב והתעשר“, הוא בעצם תמצית של סדרת הספרים “חוקי ההצלחה ב-16 שיעורים” שפורסמו כמעט עשור לפני “חשוב והתעשר”. אגב, את חוקי ההצלחה באנגלית ניתן להוריד אליכם למחשב כאן (הספר יעסיק אתכם לכמה שעות טובות, יש בו 1170 עמודים).

סיינט ג’ון מתמצת את המחקר שלו לשמונה עקרונות בהרצאה הבאה (משום מה היא עולה בלי תרגום לעברית – לחצו כאן לצפות עם תרגום):

אז מהם שמונה העקרונות?

1. תשוקה – המניע החזק ביותר לפעולה היא התשוקה. כשאנחנו עסוקים בדברים שמרתקים אותנו, שמרגשים אותנו, הזמן חולף בכלל בלי שנרגיש (מצב שהפסיכולוג החיובי מיהלי צ’יקסנטמיהלי מכנה FLOW). עבורי, התשוקה שלי היא ללמד וללמוד – כשאני מרצה, מנחה סדנה או מאמן – זו לא עבודה בכלל, זה כיף.

2. עבודה קשה – דברים לא קורים מעצמם. צריך לפעול ולעשות כדי לגרום לדברים לקרות. זה לא אומר להפוך להיות וורקהוליק בלי חיים, אבל חייבים לעשות את הפעולות הנדרשות להצלחה. אגב….עבודה קשה שתשוקה בצידה היא מהנה מאד. יש שם הרבה כיף. כך זה עבורי להכין את הפוסטים האלו בבלוג שלי, זה נראה קליל, אבל לכל פוסט כזה נכנסות כמה שעות עבודה של קריאה, חיפוש חומר וכתיבה. אבל אני באמת נהנה מכל רגע.

3. מיקוד – יש ביטוי באנגלית jack of all trades, master of none שמדבר על אדם שיודע קצת על הכל אך אינו מקצוען אמיתי באף אחד מהם. הדבר בא מחוסר מיקוד. מומחיות דורשת מיקוד, והשוק היום מחפש מומחיות. העולם המודרני פתח אפשרויות בלתי מוגבלות לאיתור בעלי מקצוע (דרך תקשורת, תחבורה ואינטרנט). השיווק היום בנוי על מומחיות בנישה ולא על תואר כללי.

4. לדחוף – לכולנו יש מגבלות שאותן שמנו על עצמנו ומגבלות וקשיים חיצוניים. המשותף לכל המצליחנים הוא שהם דוחפים את עצמם מעבר למגבלות של הביישנות, של חוסר האמון העצמי, של הביקורת הפנימית שלהם. כלל ההצלחה ה-16 של נפוליאון היל – כלל הזהב – הוא “אתה יכול לעשות את אשר אתה מאמין שאתה יכול לעשות”. זוהי אמונה שאותה צריך לייצר, לתחזק ולדחוף את עצמנו אליה כל הזמן.

5. שירות – הצלחה היא פונקציה של שירות לאחרים. מתן ערך אמיתי לחייהם של אחרים, כשהוא נעשה מתוך תשוקה ומיקוד, מוביל לתוצאות יוצאות דופן. אגב, אם תהיתם מה מייצר תמורה כלכלית, זה הסוד. אנשים משלמים ביד רחבה כשהם מקבלים ערך אמיתי.

6. רעיונות – אנשים מצליחים מייצרים המון רעיונות טובים. הם עסוקים במציאת רעיונות לפתרון בעיות. סיינט ג’ון מציין שלא צריך קסמים כדי לייצר רעיונות טובים. הנוסחה פשוטה: הקשבה, התבוננות, סקרנות, שאילת שאלות, פתרון בעיות ויצירת חיבורים.

7. שיפור – מצליחנים עסוקים כל הזמן בשיפור. שיפור של עצמם ושיפור של מה שהם עושים. שווה רק לשים לב שכדי לשפר, צריך למדוד את התוצאות, לבדוק מה רוצים ולהשקיע בכך זמן ועבודה.

8. התמדה – באופן מפתיע, לא הכל ילך כפי שתכננו. אנחנו נקבל תוצאות לא רצויות, נקבל מהמציאות פידבק על הדברים שאנחנו עושים שלא עובדים ויש דחייה. הצלחה נובעת מהיכולת שלנו ללמוד כל הזמן ולשפר (אז תסתכלו שוב בעיקרון 7).

וכמה מלים על הצלחה…הצלחה היא תהליך מתמשך, לא דרך חד סטרית.

במצגת של ריצ’רד התהליך מתחיל ב-work, בראש העמוד, וממשיך בכיוון השעון:

וזה סוד ההצלחה לפי ריצ’רד סנט ג’ון….

איפה הידע הזה פוגש אתכם בחיים? אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות פה למטה, או כאן.

אהבתם? שתפו את חבריכם באמצעות כפתור share/שתף בפייסבוק פה למטה….אגב, אם עוד לא הצטרפתם לדף החברים של פורלייף בפייסבוק, לחצו כאן.

לשירותכם תמיד,

מייקל

על להיות יוצא דופן

בשלושת השבועות האחרונים הייתי מאד עסוק. עד מעל האזניים.

בטח שמעתם שפתחתי משרד חדש בתל אביב. חוץ מההתארגנות במשרד החדש (אתם מוזמנים לכוס קפה….סעדיה גאון 22, קומה 10), חידשתי את אתר החברה, פתחתי קבוצה לחברה בפייסבוק (אם עוד לא עשיתם Like, זה הזמן…), בניתי מחדש סדנה לבעלי עסקים קטנים,סדנת “זמן החיים” לניהול זמן חוזרת ביולי (ואם אתם מכירים אנשים שצריכים עוד כמה שעות ביום, אשמח אם תעבירו להם את הקישור למידע על הסדנה), ואני עובד עם שתי שותפות על סדנה שמשלבת אימון, משחק וריקוד. בנוסף, יצרתי שיתוף פעולה מקצועי חדש עם קבוצת יוזמות, שם גם אלמד בתוכניות להכשרת מאמנים.

גם חידשתי את הלוגו של החברה (דומה, אבל עם שינוי משמעותי): הוספתי לו הכיתוב “אימון יוצא דופן”. ועל זה אני רוצה קצת לדבר.

קודם כל, נתחיל מהמונח עצמו: יוצא דופן הוא מונח משפטי/רפואי בן לפחות 2000 שנה ופירושו אדם שיצא לאויר העולם דרך דופן הרחם ולא דרך פתח הרחם (כלומר, נולד בניתוח קיסרי). כך, לדוגמה, במשנה במסכת בכורות (פרק ח’ משנה ב’) מתנהל ויכוח בשאלה האם יוצא דופן נחשב בכור או לא, עם משמעויות משפטיות וכלכליות נכבדות לתשובה (כי לפי הדין העברי הבכור יורש ירושה כפולה משאר האחים), ואחיותיי האהובות יכולות להירגע, בהיותי יוצא דופן מלידה, אין לי זכאות – לפי הדין העברי – לחלק כפול…

עד כאן, זה לא ממש מעניין….אלא שעבורי, להיות יוצא דופן ולחיות חיים יוצאי דופן זה ערך בסיסי – למען האמת, הערך השלישי בחשיבותו מבחינתי, מיד אחרי חופש והורות.

אז מה זה בעצם יוצא דופן?

יוצא דופן הוא דבר בלתי רגיל, שונה מהכלל. זה תקף לסדרות (וכמו בגן: קוף, פיל, פרה ונחש – מה יוצא דופן?) ותקף לאנשים. אלא שכאן יש בעיה. קיימת פה הנחת יסוד בעייתית…היא מניחה שיש נורמה, שיש סטנדרט גם לאנשים. זה, כמובן, לא נכון. כל אדם הנו מיוחד ושונה ולכל אדם יכולות מיוחדות, אישיות ייחודית, ייעוד משלו. אושר אמיתי בא מהגשמת הייעוד הספציפי שלי, מהגשמה של השילוב החוזקות והכשרונות הייחודי שלי.

אלא שבשלב הזה אנשים מוצאים את עצמם הולכים באחד משלושה דרכים:

1. חיים של יאוש שקט (אתם מכירים את זה: “כזה אני”, “אלו החיים שנגזרו עלי”, “אין מה לעשות”, “shit happens”).

2. נסיון נואל להיות מישהו אחר (ראו בהמשך).

3. חיים של הגשמה עצמית אמיתית (פה החיבור ליוצא הדופן….אבל עוד על זה קצת הלאה).

גדולתו של הפייסבוק היא בכך שהוא יוצר דיאלוג בין אנשים. לפני כמה ימים העליתי בפייסבוק ציטוט מרובין שארמה שאומר:

“אנחנו פוחדים מהאני האמיתי שלנו. אנחנו פוחדים מהאור שלנו. אנחנו פוחדים מהזוהר שלנו…אנחנו פוחדים לעמוד זקופים ולהניח לאור שלנו לנגוה על העולם…רוב בני האדם לא רוצים להתבונן בכישרונות שלהם משום שהם לא רוצים להתמודד עם האחריות שבאה איתם – האחריות לחיות ללא פחד ולשנות את העולם. עקב כך הם מתכווצים ומתרחקים מן הגדולה שלהם”

אחד הקוראים, אייל, הגיב ואמר:

זה עושה נורא נעים לחשוב שאנחנו עוצמתיים\מוכשרים\חכמים, שיש בנו איזה סופרמן חבוי שאם רק ירצה הוא מוריד את החולצה, שולף את הגלימה האדומה ועף לעשות ניסים ונפלאות. בפועל, יש בנו רק את הרצון להיות כזה, כי מי לא רוצה להיות מוכשר\מוצלח\סופרמן ולהמריא, תרתי משמע להמריא? (חכו, חכו, אני תיכף שולף את הגלימה האדומה והתחתונים האדומים ותראו איך אני עף…). אבל מה, אנחנו לא באמת, רובנו אנשים פשוטים ולהכיר ביכולות זה דבר חשוב וטוב ועלול להיות מעט מאכזב והגדולה היא ללמוד לקבל את זה. כי סופרמן שהוא לא באמת סופרמן, אבל כולם אומרים לו שהוא סופרמן, ינסה מתישהו לעוף ואז נופלים.

אלא שכאן אייל טעה! תשובתי אליו הייתה:

אני אלך איתך על מטאפורת גיבורי העל…אלא שלא אצל כולנו הסופרמן הוא אחד שעף עם תחתונים אדומים. אצל חלקנו זה סופרמן במערכות יחסים (נקרא לו ספיידרמן), אצל אחרים זה סופרמן במתמטיקה (נקרא לו איירון מן) ואצל אחרים זה בציור (נקרא לו פוגימן) או בחשיבה אנליטית (אסטרו בוי). הבעיה מתחילה כשמשווים את עצמנו לסופרמן (זה עם הגלימה) ואומרים “לי אין גלימה” “אני לא יכול לעוף”. הדבר העצוב ביותר הוא כשאדם שיכול היה להיות ספיידרמן או אסרו בוי מופלא מבלה את כל חייו מתוסכל שהוא לא סופרמן.

וזה בדיוק ההבדל בין הנסיון לחיות חיים של מישהו אחר (להיות סופרמן גם אם את באמת וונדרוומן), לבין החיים יוצאי הדופן של להביא את עצמי המיוחד, כמו שאני, לכלל ביטוי. בין נתיב שנדון לכישלון מראש ולחיים של תסכולים ואכזבות לבין חיים של אושר והגשמה – חיים יוצאי דופן.

על ההבדל בין יוצא דופן למיוחד אשמור קצת כתיבה לפוסט עתידי.

נ.ב, אני מזמין אתכם לשתף את הפוסט הזה בפייסבוק שלכם. כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על הסמל של הפייסבוק פה למטה ולעשות “שתף” בדף שנפתח.

שלכם,

מייקל

איפה ומתי?

לצמד הקומיקאים האמריקנים הגאונים, באד אבוט ולו קוסטלו, יש תסכית נהדר שבו אבוט (הרזה) מציע לאדם שנכנס לחדרם במלון להתערב איתו שהוא בעצם בכלל לא נמצא כאן. המבקר רואה כסף קל, ומסכים. אבוט אומר למבקר “נכון שאתה לא בשיקגו, בפילדלפיה או בסיינט לואיס?” עונה המבקר “נכון”. “אז אם כך”, ממשיך אבוט, “אתה כנראה במקום אחר, לא?”. זה נשמע סביר, וגם לזה מסכים המבקר. “כלומר”, אומר אבוט בתחושת ניצחון “אם אתה במקום אחר, אתה אינך יכול להיות כאן” ולוקח את דמי ההתערבות. זה מצא חן בעיני המבקר, והוא מחליט לנסות את זה על קוסטלו, שישן בשקט על הספה. שניה לפני שהוא מגיע לסוף ההתערבות, חוטף קוסטלו את הכסף וחוזר לספה. כשהמבקר מתרעם, אומר לו קוסטלו: “מה אתה רוצה? אתה בכלל לא כאן…לא יכול להיות שלקחתי לך כסף!”. הנה הקטע המקורי, אמנם בלי תרגום, אבל בהחלט שווה צפייה:

מה מצחיק בקטע הזה? הלוגיקה המופרעת שלו. הכל לוגי, הכל נכון על פניו – אבל אין לזה שום קשר למציאות.

אז איפה זה נוגע בחיינו? באורח תמוה למדי, גם אנחנו עושים לעצמנו את אותם תכסיסים בדיוק. כאשר אנחנו עסוקים באירועים וטעויות מהעבר, אנחנו נמצאים במקום אחר – לא כאן. לעיתים תכופות, כאשר אנחנו לא עסוקים בעבר, אנחנו נוטים לדאוג לגבי העתיד. הבעיה היא שאת העבר לא ניתן לשנות ואילו העתיד לא קרה עדיין, וכולו לוטה בערפל ואנחנו עסוקים בספקולציות “על ריק”. למעשה, אנחנו נותנים לעבר ולעתיד (לצמד השדונים: “לורק” ו”אילואז”) לשלוט לנו על החיים. אלא שהחיים קורים ברגע זה! החיים אינם מה שהיה ואינם מה שיהיה. הם מה שיש כאן ועכשיו. אם אני לא נוכח כאן ועכשיו, אני לא חי את חיי. נקודה!

אל תבינו אותי לא נכון: אנחנו מי שאנחנו היום בזכות העבר שלנו, וחלומותינו לעתיד ותוכניות העבודה שלנו מחברות אותנו עם התשוקה לשיפור מתמיד בחיים. אני לא מציע להתעלם מהעבר ולזרוק את העתיד לפח. אני רק מציע שנבדוק את עצמנו לראות איפה הפוקוס שלנו נמצא בחלקים נרחבים של הזמן, כי לחיות אפשר רק כאן ועכשיו. עוד דבר שאסור לשכוח הוא שהפעולות שלנו היום יוצרות את העתיד שלנו. לכן, תכנון העתיד ופעולה נחושה בהווה מחוייבים. רק אסור לשכוח שאנחנו חיים כאן ועכשיו.

אז מה עשיתם היום בשביל עצמכם להיום?

אשמח כמובן לשמוע בתגובות….

ארבע דקות…

זו הייתה עובדה. עובדה שהייתה ידועה עוד מימי יון העתיקה: בן אנוש שרץ במהירות הגבוהה ביותר האפשרית אינו יכול לגמוע מייל אחד (1609 מטר) בפחות מארבע דקות.

עובדה. זה מעולם לא נעשה.

נכון, בתחילת המאה העשרים קוצרו הזמנים מסביבות ארבע וחצי דקות לסביבות 4:03. אך ידוע היה שאין שום דרך לפרוץ את מחסום ארבע הדקות. יש אצנים שאף הגיעו ל- 4:01. אך ברור היה שלא ניתן לשבור את מחסום ארבע הדקות. זו עובדה. זה בכלל לא נתון במחלוקת!

היו מדענים שטענו שמדובר במגבלה פזיולוגית, שכן אין ביכולתן של הריאות לספק די חמצן לגוף לביצוע המשימה.

רוג’ר בניסטר היה אצן בריטי חובב שנכשל כשלון צורב בריצת ה-1500 מ’ באולימפיאדת 1952. האצן המבטיח הגיע רביעי ולמרות ששבר שיא בריטי, הוא חזר הביתה בלי מדליה. בניסטר מספר שהיה קרוב לפרישה מהריצה, עד שניצת בו חלום: לפרוץ את מחסום ארבע הדקות.
למרות שהדבר בלתי אפשרי….זו הרי עובדה!

בניסטר עבד כמעט שנתיים על פריצת המחסום, ונכשל כשלון פומבי במהלך שנת 1953. הוא סיים את המירוץ בזמן של 4:03.6. עדיין רחוק מאד (באופן יחסי……) מהמחסום. בניסטר לא אמר נואש והיה מחוייב לחלום שלו. הוא ישבור את המחסום!

ב-6 במאי 1954, לפני 56 שנה בדיוק, בניסטר רץ באוקספורד. מזג האויר היה בעייתי, ובניסטר חשב לא לרוץ בכלל. אך החלום היה חזק ממנו! בניסטר רץ את המרוץ וסיים בתוצאה של שלוש דקות 59.4 שניות!
רגע, אבל זה בלתי אפשרי……זו עובדה שידועה כבר 2500 שנה…..

בניסטר פשוט לא הסכים לקבל את העובדה כזו. הוא החליט שרק הוא יכול לקבוע מה אפשרי עבורו ומה לא אפשרי עבורו.

המעניין הוא, ששיאו של בניסטר נשבר רק 46 ימים לאחר מכן, ע”י הרץ האוסטרלי ג’ון לנדי. גם שיא זה לא החזיק מעמד והיום השיא הוא שלוש דקות 43.13 שניות. אגב, הרץ האמריקני סטיב סקוט רץ מייל בפחות מארבע דקות 136 פעמים…בעצמו.

מסתבר, שכאשר אמונה מגבילה נפרצת, היא מתנפצת לרסיסים בקול שאון!

רוג’ר בניסטר, האיש שלא הסכים לקבל “עובדה” ככזו אמר:
The man who can drive himself further once the effort gets painful is the man who will win

לכולנו יש אמונות מגבילות, מן “ארבע דקות” שלנו. אני רוצה להזמין אותנו להסתכל על אמונה כזו ולשאול:

  • מה בלתי אפשרי עבורי?
  • מה ברור לי שאני לא יכול לעשות?
  • האם מישהו אחר עשה את זה? האם מישהו עשה דבר דומה?
  • מהו הצעד הראשון לקראת ההגשמה שאני יכול לנקוט עכשיו?

שיהיה לנו בהצלחה!

הנה קטע וידאו על המירוץ ההיסטורי של רוג’ר בניסטר:

תומר גרינבאום, עמית יקר למקצוע ומתאמן שלי, כתב פוסט שבו הוא סיפר על ה”ארבע דקות” שלו (וגם הזכיר את רוג’ר בניסטר) – שבעקבות אימון כבש את פסגת הפחד שלו ויצר פריצת דרך מדהימה בחייו. את הפוסט של תומר תוכלו לקרוא כאן.

מייקל בן-דוד

מאמן אישי ועסקי לאנשים מוכשרים

על החירות (והחופש) – פוסט לפסח

כן, אני יודע! ג’ון סטיוארט מיל כבר השתמש בכותרת הזו לספרו בשנת 1859.

בספר, מיל קובע שחירות כוללת בחובה שני עקרונות בסיס: העיקרון הראשון הוא כי “ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון”. העיקרון השני, מדבר על התנאים שבהם למרות עקרון הריבונות, יהיה מותר לאחר (או לחברה) “להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים”. אכן, התפיסה הליברלית אימצה את ריבונות היחיד כמגדירה יחידה של חירות. בעצם, ניתן לדבר על חופש כחירות במובן אני אדון לעצמי ואין לאדם אחר שום כוח להכריח אותי לעשות דבר שאיני חפץ בו (למעט כדי למנוע נזק לאחרים). זהו החופש במובן הפוליטי, במובן של זכויות האדם, במובן של חירות משעבוד ומשליטה של אחרים.

ואולם, באופן ערכי, החופש רחב בהרבה מן החירות והוא הערך הבסיסי והיקר לי ביותר.  חופש זה כולל בתוכו שני מרכיבים נוספים:

חופש כחוסר תלות – חוסר תלות היא עצמאות. כשאני עצמאי, אני בעל כל המשאבים הדרושים לי. אינני תלוי באף אדם אחר. אני אדון למחשבותי, אדון לאושרי וחיי אינם תלויים באיש. זהו רכיב בסיסי ביותר בחופש. בלעדיו, החופש אינו אפשרי בכלל, וחירות לבדה אינה אלא צל עמום.

מעל הכל, עומד החופש כהוויה – הוויה של חופש עומדת מעל לרכיביה הפיזיים. משמעותה היא שכאשר אני בהוויה של חופש, אני פועל מתוך הבחירה האולטימטיבית בי ובחיי. יש ביכולתי להסתכל על כל פעולה, על כל צומת ולבחור את שנכון לי באמת – מתוך עירנות מודעת. בהוויה של חופש, אני מרשה לעצמי לפעול ולנקוט עמדה. בהוויה של חופש, יש לי אומץ לתפוס את החיים בשתי ידיים ולבחור מחדש את עצמי בכל רגע נתון.

זוהי העוצמה הגדולה ביותר שקיימת, והחיבור לחופש הזה יוצר חיבור לענק שבתוך כל אחד מאיתנו. הבחירה האולטימטיבית אינה בין חירות לעבדות; היא בין חופש לקהות.

קופי ענאן, מזכ”ל האו”ם הקודם, אמר בנאום קבלת פרס נובל לשלום בשנת 2001 את הדברים הבאים:

“To live is to choose. But to choose well, you must know who you are and what you stand for, where you want to go and why you want to get there.”

אז אנחנו לא מסתפקים בחירות, ולוקחים לעצמנו גם חופש – חופש ליצור את חיינו, חופש להיות אנחנו, חופש להיות בהירים וחדים עם עצמנו, חופש ליצור, לאהוב, ליהנות ופשוט להיות…

שיהיה לנו חג של חופש, ושנחגוג אותו עם השיר הבא, ישן ואהוב:

חג פורים, חג פורים חג גדול למאמנים….

מה התדמית של אובמה?

למה חג גדול למאמנים? כי פורים הוא חג המסיכות. וכמאמנים, מסכות זה דבר שמאד מעניין אותנו. ההבדל בין פורים לשאר השנה הוא שבפורים כולם מרגישים נוח ללכת עם המסיכות גלויות. בשאר הזמן, אנחנו מסתובבים עם מסכות על הפנים, אלא שאנחנו חושבים שאף אחד לא שם לב.

האמת היא, רובנו לא שמים לב למסיכות שאחרים לובשים פשוט כי אנחנו עסוקים מדי במסכות שלנו, כלומר בתדמית שלנו. מהי תדמית?

תדמית היא: מה שאני חושב שאני רוצה שאוכל לחשוב שאחרים חושבים עליי….קצת מסובך? לא ממש. הרי אני לא יכול באמת לשלוט על מה אחרים חושבים עלי (מה גם שהם בדרך כלל לא חושבים עלי בכלל..), אז התדמית שלי היא בעצם בשבילי.

לפני שאני מרחיב, אני חייב רק לסייג שתדמית היא דבר נפלא. תדמית נועדה לשרת אותי. הרי זה לא משרת אותי להציג החוצה את השטותניק שבי (ויש אחד כזה מפותח מאד) כשאני עושה יום מילואים כשופט בבית המשפט, בדיוק כמו שאני לא מביא את השופט איתי כשאני מבלה עם חברים.

מתי תדמית הופכת לבעיה? כשהיא מנהלת אותך, במקום שאתה תנהל אותה. כאשר אני לא עושה דברים שאני רוצה לעשות בגלל התדמית, אני עושק מעצמי את היכולת להיות אני. ואם אני מנוהל על ידי התדמית שלי, אני בעצם בועת תדמית, ולא עצמי. פה זה הופך לבעיה.

הביטוי העצמי שלנו תלוי ביכולת שלנו מחד גיסא להשתמש במסיכות כרצוננו ומאידך גיסא, לא להיות תלויים באף מסיכה ולא להפוך למשרתים שלה. בשלב שבו אנו מתחילים לשרת את התדמית שלנו, ההבדל בינינו לבין המסכה שלנו הופך להיות לא ברור – וזהו הטשטוש המסוכן ביותר של העצמי. במונחים כלכליים, התדמית שלך עושה עליך השתלטות עויינת.

היופי בפורים הוא שלפתע ההבדל בין התדמית לאמת מאד ברור, לפתע הופכות המסכות להיות גלויות. יש הבדל אחד בין פורים לשאר השנה, וזה שיעור מעולה לקחת איתנו מהיום הזה:  בפורים המסכות שלנו גלויות לכל העולם, אבל כדי לחיות באותנטיות, אנחנו חייבים לוודא שהמסכות שלנו גלויות לפחות לעצמנו כל השנה.

אז שתהיה לנו שנה של “ונהפוך הוא”, שהתדמית תשרת אותנו במקום שאנחנו נשרת את התדמית.

גלוריה גיינור מביאה את הרעיון הזה בשיר נפלא שפשוט דורש לשים את הרמקולים בפול ווליום ולקפץ קצת מול חלון פתוח (כן, עם הגשם) ולעזאזל התדמית!!

כתמיד, אתם מוזמנים לשתף אותי במחשבותכם!

עשור חדש בפתח……

היום, ב-12 בדצמבר, אני משלים את הסיבוב ה-40 שלי סביב השמש שלנו ומתחיל עשור חדש בחיי.

זה מעורר בי מחשבות בכמה כיוונים:

  1. יום הולדת נותן לנו נקודת ציון אישית שמאפשרת לנו לעצור ולהסתכל על השנה שעברה (או העשור שעבר) ולבדוק איפה אנחנו ביחס להגשמת מטרותינו וביחס למקום שאליו אנו מכוונים.
  2. יום ההולדת זו הזדמנות עבור אנשים סביבנו להסתכל על מערכת היחסים שלהם איתנו. הרבה פעמים אפשר לשפר דברים קטנים פשוט עם תשומת לב, ויום ההולדת של אנשים אחרים היא הזדמנות מצויינת להסתכל על מערכות היחסים סביבנו.
  3. חגיגה: יום הולדת היא הזדמנות נפלאה לחגוג את החיים.

אז בנימה אישית…

העשור האחרון שלי היה מסע מטורף על רכבת הרים – ממש מבור תחתיות לפסגה קסומה.

הוא התחיל באחת מהתקופות הקשות ביותר בחיי – סביב יום הולדתי ה-30. הייתי בתפקיד בצבא שמיציתי עד תומו (ותפקיד ממנו הייתי עתיד להתקדם רק כעבור שנה וחצי….), התלבטתי קשות על עתידי האקדמאי (האם ללמוד לדוקטורט), בדיוק קנינו דירה חדשה והייתה בעייה רצינית עם הרישום שלה בטאבו (נושא שנפתר סופית – באורח סימבולי – בימים אלו ממש), וממילא גם בקבלת המשכנתא, טל, בני הצעיר, היה עתיד להיוולד במרץ וקלטתי (במושגים ובקיבולת שלי אז….) שאלו החיים…כל זה הכניס אותי למשבר רציני (משבר גיל 40, רק עשר שנים קודם). הסתובבתי בדיכאון שלושה חודשים. ואז הגיעה המכה! אבי נהרג בתאונת דרכים בסוף מרץ, שלושה שבועות אחרי שטל נולד. לקח לי יותר משנה להתאושש מזה, למרות הפאסון האמיץ שהעמדתי מול העולם.

ביוני 2001 התחלתי תפקיד מרתק במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית ולאחר ארבע שנים התמניתי לשיפוט. לא ידעתי להגיד את זה אז, אבל השיפוט הפלילי יצר לי התנגשות בין הערך החשוב לי ביותר, חופש, לבין העבודה שלי כשופט פלילי. בערך באותו זמן, נחשפתי לעולם האימון והתחלתי מסע לגילוי עצמי.

לאחר עבודה רבה על עצמי, הבנתי שהייעוד שלי הוא ליצור שינוי חיובי בחייהם של אנשים רבים, ושאת זה לא אוכל לעשות מהמקום שבו הייתי. ביקשתי לעזוב את השיפוט, ויצאתי לדרך חדשה.

היום אני מלמד (אימון ומשפט בינלאומי), מאמן, מדריך וחונך מאמנים. אני אוהב לעבוד עם קבוצות (בסדנאות ובתוך ארגונים) ונהנה לאמן אנשים מוכשרים, שרוצים לגלות את הייעוד שלהם ולממש את הפוטנציאל שלהם. בעקבות העבודה שלי באימון נוסף לייעוד שלי גם שאני פה כדי להעמיד לעולם מאמנים גדולים ממני. לקחתי על עצמי להנהיג את הרפורמה במקצוע האימון מתוך לשכת המאמנים – ואני חוגג את החיים דרך ההגשמה העצמית שלי.

אז כן, יש לי עבודה תמידית על עצמי, אבל אני נהנה לעשות אותה. לא יזיק לי לרדת אי אילו קילוגרמים ולהתעמל בקביעות ויש לי עוד אי אילו שריטות (חלקן אפילו עד גזע המוח) שאני עובד עליהם. אבל אני קם כל בוקר בהתרגשות לקראת היום שלי, לקראת המתאמנים והתלמידים שלי, לקראת ההרצאות והנחיית הקבוצות. לקראת האימונים האישיים והעסקיים שלי. אני משפיע בעולם ונוגע בחייהם של מעגלים רחבים של אנשים.

יום ההולדת שלי הוא הזדמנות נפלאה עבורי להודות לחברים ומורים שנכנסו לחיי בעשור האחרון, וגם להודות לאנשים שיצאו מחיי. אנחנו נפגשים בעולם כמו על קרוסלה: לפעמים באותו כיוון ולפעמים בכיוונים הפוכים. כולכם נגעתם בי בדרך זו או אחרת. תודה ענקית לכם, לחברים קרובים שלי, משפחה אוהבת שלי וידידים מכל דרגות הקרבה.

וכן, אני רוצה גם להודות לעצמי ולהוקיר את עצמי – על הדרך, על המסע, על האומץ ועל האותנטיות שלי.

לסיום, אני מזמין אתכם להקשיב לשיר מקסים שמצליח בכל פעם להזכיר לי להיות מחובר לייעוד שלי:

וגם, חג אורים שמח!

כרגיל, אשמח מאד לתגובתיכם, כאן למטה.

רוזה פארקס, מאה שערים והעצמי

בין כל הכותרות על שחיתות, על השכר במגזר הציבורי, דו”ח גולדסטון ועוד התרחשויות גלובאליות, כותרת אחת בעמוד פנימי ב”הארץ” היום הקפיצה אותי.
רוזה פארקס ממאה שערים: חרדית שסרבה ללכת במדרכה לנשים בלבד רוססה בגז מדמיע על ידי קמב”ץ העדה החרדית, והתלוננה נגדו במשטרה”. אני בכלל לא אכנס לנושא של האפליה הבוטה על רקע מיני (שמתרחשת בארצנו גם באוטובוסים, נוהג שכנגדו תלוי ועומד בג”ץ ואגב, היום הוגש לבית המשפט דו”ח של הוועדה בנושא ההפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים שבאופן מפתיע ביותר קבע שזה לא חוקי) מנקודת המבט של זכויות האדם והמשפט הבינלאומי. מעניינת אותי יותר נקודת המבט האימונית, ואני רוצה לדבר דווקא על האשה החרדית עלומת השם, שעמדה על הדבר הבסיסי ביותר שיכול להיות לנו כבני אדם: ערך עצמי.

אבל נתחיל מרוזה פארקס, שכונתה “אם תנועת זכויות האזרח” אחרי שב-1955 פארקס סרבה לעבור לחלק האחורי של אוטובוס במונטגומרי אלאבמה כדי לפנות מקום לאדם לבן:

רוזה פארקס מספרת שכאשר היא נדרשה לפנות את מקומה, היא אמרה שהיא לא רואה סיבה מדוע מגיע לאדם לבן לשבת יותר מאשר לאדם שחור. זהו ערך עצמי בקליפת האגוז.

ערך עצמי פירושו אני שווה! אני שווה כי אני אני. אין שום התניות חיצוניות, אין שום התניות במוצא, מין, גזע, מצב משפחתי או לאום. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע באותה שנה ש”שווה אך נפרד – אינו שווה”, כלומר – כאשר ישנה הפרדה, אין שוויון. אם אין שוויון, מישהו שווה יותר. זוהי תמציתה של הפרדה. כל הפרדה.

בלי ערך עצמי, בלי ההבנה שאני שווה – שווה לכל אחד אחר ו”שווה” בזכות עצמי (וכבר שמעתי את המונח “שווה” במלעיל) – לא יכול להיות ביטחון עצמי. וביטחון עצמי הוא היסוד היציב שעליו אני עומד בבואי לפעול בעולם. זוהי הבמה שמאפשרת לי את הביטחון של להיות אני.

אז אני רוצה לאתגר אתכם לעשות משהו חריג עבור עצמכם: קחו עותק של תעודת הלידה שלכם, ניילונו אותה ותלו אותה במקום שאתם יכולים לראות. למה? כי אם תחשבו על זה, תעודת הלידה היא מסמך מטופש. אני פה משמע נולדתי….מה עוד אני צריך להוכיח? אלא שהתעודה הזו יכולה להזכיר לנו משהו שאנחנו עלולים לעיתים לשכוח בתוך כל ההשוואות המטופשות שאנחנו עושים עם אנשים אחרים: מעצם לידתנו אנחנו שווים, ומעצם לידתנו מגיע לנו! נקודה.

ול”רוזה פארקס” החרדית  – אני מסיר בפנייך את המגבעת! את שווה!

נ.ב: אשמח מאד לשמוע מכם בחלון התגובות פה למטה 🙂