Tag Archives: מחוייבות

מהי האנאפורנה שלך?

לקראת הסופ”ש חזרתי משלושה ימי לימוד אינטנסיביים בכנס “תאוצה עסקית 2011”. היום השני והשלישי של הכנס עסקו בשיווק והיו מועילים ומרתקים אך ביום הראשון של הכנס הרצה דורון אראל, הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט, והישראלי הראשון שטיפס על שבע הפסגות (טיפוס על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות).

זו פעם ראשונה שאני שומע את ההרצאה של דורון והיא דיברה אליי מאד, אך לפני שאתייחס אליה – קצת רקע.

זריחה על האנאפורנה

לתחום של טיפוס פסגות נחשפתי בשנות השמונים המאוחרות כשקניתי בארה”ב עותק משומש של הספר של מוריס הרצוג אנאפורנה בו הוא סיפר על הכיבוש הראשון של פסגה שמתנשאת מעל 8 קילומטר באויר (ויש 14 כאלו בעולם) בשנת 1950.

מוזר קצת שהספר דיבר אלי, כי כמו שאתם מכירים אותי, ספורט אתגרי ואני לא ממש דרים בכפיפה אחת. היה משהו בתיאור של כיבוש הפסגה, בראשוניות של ההישג הזה, בעובדה שהיא לא הייתה בכלל ממופה (זו הפעם המתועדת הראשונה שבכלל עלו לשם…), בנחישות והדבקות במטרה ואפילו בסכנה העצומה ומחיר האישי הקיצוני (הרצוג איבד את רוב אצבעות ידיו וכל אצבעות רגליו, ושותפו לואיס לשנאל איבד את אצבעות רגליו) שמילא אותי בהשראה.

אגב, מכל 14 הפסגות, פסגת האנפאפורנה היא המועפלת פחות והקטלנית ביותר באופן יחסי (מכל שלושה מעפילים, אחד לא חוזר). שורת הסיום של הספר מהדהדת לי עד היום – והיא הנושא של הפוסט שלנו – “there are other Annapurnas in the lives of men” או, לכל אחד יש את האנאפורנה שלו.

בנובמבר 2007, במהלך מחקר לחומר רקע לסדנה (בסופו של דבר לא עשיתי בחומר הזה שימוש) קראתי את ספרו של אד ויסטורס (Ed Viesturs) אין קיצורי דרך לפסגה (No Shotcuts to the Top), בו הוא מתאר את כיבוש כל 14 הפסגות שמעל 8000 מטר – לראשונה על ידי אמריקני. אגב, יש רק 21 אנשים שהעפילו לכל 14 הפסגות הללו ורק עשרה מהם עשו זאת ללא חמצן (ובהם ויסטורס). מעניין לציין שויסטורס העפיל לפסגת האוורסט 7 פעמים! שוב נמלאתי השראה.

ויסטורס כתב לאחרונה ספר על K2 – ההר השני בגובהו בעולם, שאותו טרם הספקתי לקרוא.

חזרנו לכנס….דורון אראל עומד על הבמה, ובעיני רוחי עומדים איתו שם מוריס הרצוג ואד ויסטורס.   הייתה לו גם אמירה שאימצתי בשתי ידיים וכדאי לעצור רגע ולחשוב עליה: “מה שמניע אותנו זה לא הלמה (אני רוצה משהו) אלא הכמה (אני רוצה את הדבר)”. זה באמת מה שחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו התשובה הטובה ביותר לשאלה “למה?” היא פשוט ככה. ג’ורג’ מאלורי שניסה פעמיים לטפס על האוורסט בשנות העשרים ונהרג על ההר אמר במענה לשאלה למה הוא רוצה לטפס על האוורסט “because it’s there” – וזו סיבה מצויינת! מה שיכריע את השאלה האם תשיג את מטרתך או לא זו השאלה “כמה אתה רוצה את זה”.

תובנה חשובה נוספת שדורון העלה זו התובנה שלדרך יוצאים רק אחרי שהמשא ומתן הפנימי שלך בשאלה אם אתה רוצה או לא רוצה משהו הוכרע (אני מדבר על רעיון דומה בהרצאה שלי על הבור של העסקים הקטנים). כולנו זוכרים את הדברים שלגביהם יצאנו לדרך למרות שלא היינו “סגורים” עליהם. אני לא יודע מה הייתה התוצאה עבורכם, לי הם לא עבדו.

הנקודה השלישית שמאד התחברתי אליה היא סרטון שהוא הקרין על הטיפוס. בגבהים כאלו אין לגוף מספיק חמצן והתנועה איטית מאד. בשיפועים העליונים של האוורסט, עולים צעד אחד כל 15 שניות (!!). על זה דורון אמר “המלחמה האמיתית היא על העוד צעד אחד”.  אני חושב שזה נכון לגבי כל פרוייקט שאנו נוטלים על עצמנו. אנחנו חייבים למפות את הדרך ואז ללכת אותה צעד אחר צעד כשהמלחמה האמיתית היא רק לקחת את הצעד הבא. עם כל צעד שאני לוקח, אני מסתכל על הצעד הבא, ורק עליו.

וזה מחזיר אותי אל הכותרת של הפוסט: מה האנאפורנה שלך?

לכולנו יש הר של 8000 מטר בחיינו (אוורסט, אנאפורנה או K2). זהו אותו הישג או פרוייקט שיקח אותנו לפסגה. עבור חלקנו, ההר הוא חלום ערטילאי, לא ברור ואפוף עננים. יש אחרים שיודעים מהו החלום אך מסתובבים בתחתית ההר, ועיניהם נשואות לפסגה. יש את אלו שיצאו לדרך, ואיפה שהוא הלכו לאיבוד במקום קר ובלתי ממופה. ויש את אלו שיצאו לדרך ונתקעו. חלק נתקעו במקום הנוח (יחסית) של מחנה הבסיס, חלק נתקעו במקום פחות נוח ועושים את המיטב לשרוד וחלק נתקעו בדחיפה האחרונה לפסגה – בכל מקרה הם תקועים.

כדאי לעצור לרגע ולבדוק את הדברים הבאים:

1. מהו החלום שלי?

2. כמה זה חשוב לי? האם אני מחוייב באמת?

3. מהי הדרך לפסגה? כיצד אני יכול ליצור מפה ברורה?

4. מהן ההכנות (התשתית) שצריך לעשות עוד לפני שיוצאים?

5. איך אדע שאני בדרך הנכונה?

6. מה עושים כשנתקעים?

7. מהו תהליך קבלת ההחלטות שלי בכל נקודה לאורך הדרך?

גם אני יוצא למסע חדש (אולי מחודש?) להר שלי. מיפיתי את הדרך, יש לי “כמה” ענק ותוכנית פעולה מפורטת. אעדכן לאורך הדרך ממסע יוצא דופן!

אני מצרף לך קישורים לאתר האינטרנט של דורון אראל ושל אד ויסטורס.

להצלחתך,

מייקל

שמונה עקרונות ההצלחה

האמת היא, שכמעט סיימתי לכתוב פוסט על החולשות הגדולות ביותר שלנו (אל דאגה….אני מבטיח לפרסם אותו בקרוב), כשראיתי ב-TED – ללא ספק האתר האינטלגנטי ביותר באינטרנט עם אוסף של הרצאות קצרות בנות 20-3 דקות של מרצים יוצאי דופן בהרבה מאד נושאים – הרצאה קצרצרה של ריצ’רד סיינט ג’ון.

ריצ’רד הוא מעצב תעשייתי ולימים איש שיווק מבריק שבילה 10 שנים במחקר אישי על הצלחה וראיין לצורך זה 500 אנשים מצליחים. בספרו על הצלחה, הוא מספר שלפני 10 שנים, בטיסה לסן פרנסיסקו, ישבה לידו נערה מתבגרת שמשפחתה הענייה התפרקה והיא הייתה בדרכה לגור עם קרובי משפחה. היא שאלה אותו מה הוא עושה והאם הוא מצליח, והוא סיפר לה שהוא בקושי הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון. היא שאלה אותו האם הוא מיליונר, וברגע של כנות הוא ענה לה שכן, אך אין לו מושג למה ושכסף לא באמת חשוב לו. היא אמרה שנמאס לה להיות ענייה ולה זה דווקא כן חשוב…ואז הגיעה השאלה הגורלית: היא שאלה אותו “מה באמת גורם להצלחה?” ולהפתעתו, לא הייתה לו תשובה.

כדי למצוא את התשובה, הוא לקח רשימת מקצועות לפי א-ב ובמשך קרוב לעשור הוא ראיין כמה אנשים מובילים מכל מקצוע, 500 במספר. לזה הוא הוסיף אלפי ריאיונות עם מצליחנים שאסף מספרים, ראיונות בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט ותימלל את כולם. הוא עשה ניתוח מדוקדק של כל אלפי עמודי הטקסט המתומלל ומצא שאנשים התייחסו לכ-300 גורמי הצלחה. אך בסופו של דבר כולם היתרגמו לשמונה עקרונות יסוד שפורסמו לאחרונה בספר חדש.

אם הסיפור של ריצ’רד נשמע לכם קצת מוכר, זה בגלל שהפרוייקט שלו דומה מאד לזה שערך נפוליאון היל בתחילת המאה הקודמת. הספר המוכר ביותר של היל, “חשוב והתעשר“, הוא בעצם תמצית של סדרת הספרים “חוקי ההצלחה ב-16 שיעורים” שפורסמו כמעט עשור לפני “חשוב והתעשר”. אגב, את חוקי ההצלחה באנגלית ניתן להוריד אליכם למחשב כאן (הספר יעסיק אתכם לכמה שעות טובות, יש בו 1170 עמודים).

סיינט ג’ון מתמצת את המחקר שלו לשמונה עקרונות בהרצאה הבאה (משום מה היא עולה בלי תרגום לעברית – לחצו כאן לצפות עם תרגום):

אז מהם שמונה העקרונות?

1. תשוקה – המניע החזק ביותר לפעולה היא התשוקה. כשאנחנו עסוקים בדברים שמרתקים אותנו, שמרגשים אותנו, הזמן חולף בכלל בלי שנרגיש (מצב שהפסיכולוג החיובי מיהלי צ’יקסנטמיהלי מכנה FLOW). עבורי, התשוקה שלי היא ללמד וללמוד – כשאני מרצה, מנחה סדנה או מאמן – זו לא עבודה בכלל, זה כיף.

2. עבודה קשה – דברים לא קורים מעצמם. צריך לפעול ולעשות כדי לגרום לדברים לקרות. זה לא אומר להפוך להיות וורקהוליק בלי חיים, אבל חייבים לעשות את הפעולות הנדרשות להצלחה. אגב….עבודה קשה שתשוקה בצידה היא מהנה מאד. יש שם הרבה כיף. כך זה עבורי להכין את הפוסטים האלו בבלוג שלי, זה נראה קליל, אבל לכל פוסט כזה נכנסות כמה שעות עבודה של קריאה, חיפוש חומר וכתיבה. אבל אני באמת נהנה מכל רגע.

3. מיקוד – יש ביטוי באנגלית jack of all trades, master of none שמדבר על אדם שיודע קצת על הכל אך אינו מקצוען אמיתי באף אחד מהם. הדבר בא מחוסר מיקוד. מומחיות דורשת מיקוד, והשוק היום מחפש מומחיות. העולם המודרני פתח אפשרויות בלתי מוגבלות לאיתור בעלי מקצוע (דרך תקשורת, תחבורה ואינטרנט). השיווק היום בנוי על מומחיות בנישה ולא על תואר כללי.

4. לדחוף – לכולנו יש מגבלות שאותן שמנו על עצמנו ומגבלות וקשיים חיצוניים. המשותף לכל המצליחנים הוא שהם דוחפים את עצמם מעבר למגבלות של הביישנות, של חוסר האמון העצמי, של הביקורת הפנימית שלהם. כלל ההצלחה ה-16 של נפוליאון היל – כלל הזהב – הוא “אתה יכול לעשות את אשר אתה מאמין שאתה יכול לעשות”. זוהי אמונה שאותה צריך לייצר, לתחזק ולדחוף את עצמנו אליה כל הזמן.

5. שירות – הצלחה היא פונקציה של שירות לאחרים. מתן ערך אמיתי לחייהם של אחרים, כשהוא נעשה מתוך תשוקה ומיקוד, מוביל לתוצאות יוצאות דופן. אגב, אם תהיתם מה מייצר תמורה כלכלית, זה הסוד. אנשים משלמים ביד רחבה כשהם מקבלים ערך אמיתי.

6. רעיונות – אנשים מצליחים מייצרים המון רעיונות טובים. הם עסוקים במציאת רעיונות לפתרון בעיות. סיינט ג’ון מציין שלא צריך קסמים כדי לייצר רעיונות טובים. הנוסחה פשוטה: הקשבה, התבוננות, סקרנות, שאילת שאלות, פתרון בעיות ויצירת חיבורים.

7. שיפור – מצליחנים עסוקים כל הזמן בשיפור. שיפור של עצמם ושיפור של מה שהם עושים. שווה רק לשים לב שכדי לשפר, צריך למדוד את התוצאות, לבדוק מה רוצים ולהשקיע בכך זמן ועבודה.

8. התמדה – באופן מפתיע, לא הכל ילך כפי שתכננו. אנחנו נקבל תוצאות לא רצויות, נקבל מהמציאות פידבק על הדברים שאנחנו עושים שלא עובדים ויש דחייה. הצלחה נובעת מהיכולת שלנו ללמוד כל הזמן ולשפר (אז תסתכלו שוב בעיקרון 7).

וכמה מלים על הצלחה…הצלחה היא תהליך מתמשך, לא דרך חד סטרית.

במצגת של ריצ’רד התהליך מתחיל ב-work, בראש העמוד, וממשיך בכיוון השעון:

וזה סוד ההצלחה לפי ריצ’רד סנט ג’ון….

איפה הידע הזה פוגש אתכם בחיים? אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות פה למטה, או כאן.

אהבתם? שתפו את חבריכם באמצעות כפתור share/שתף בפייסבוק פה למטה….אגב, אם עוד לא הצטרפתם לדף החברים של פורלייף בפייסבוק, לחצו כאן.

לשירותכם תמיד,

מייקל

השומרוני הטוב (או: איפה המיקוד שלי?)…..

הכל התחיל בסיפור מהברית החדשה. לא ניכנס אליו כאן אבל מי שרוצה יכול למצוא אותו בפרק י’ בספר לוקאס. מסופר על אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו ובדרך תקפו אותו שודדים, פצעו אותו והשאירו אותו לצד הדרך. כמה אנשים עברו לידו בדרך ולא עשו כלום. עבר שם שומרוני אחד שחבש את פצעיו, לקח אותו לאכסניה ואף שילם לבעל האכסניה שיטפל בו למשך עוד כמה ימים.

מכאן המונח “השומרוני הטוב” לאדם אשר מסייע לאחר הנתון בצרה שלא על מנת לקבל פרס. סיפור זה הוא ההשראה לחוקי “השומרוני הטוב” במדינות רבות בעולם, ובישראל לחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב לסייע לאדם במצוקה. פרק הסיום הבלתי נשכח של סיינפלד נסוב סביב החוק הזה:

אחד המחקרים הידועים ביותר בפסיכולוגיה הוא מחקר שערכו דרלי ובטסון בשנת 1973 בפרינסטון. הם לקחו סטודנטים לתיאולוגיה נוצרית באוניברסיטה ושלחו חלק מהם לתת הרצאה על…..סיפור השומרוני הטוב. לחלקם אמרו שההרצאה בעוד זמן רב, לחלקם בעוד זמן קצר ואת חלק מהסטודנטים הלחיצו ואמרו שההרצאה כבר באיחור ושלחו אותם לדרכם. כמו כל ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באירוע מבויים של פצוע השוכב בדרך וזקוק לעזרה. מסתבר, שמבין “הלחוצים”, רק 10% עצרו להושיט עזרה, וזאת בעודם בדרכם לתת הרצאה על סיפור השומרוני הטוב, להרעיף עליו שבחים ו”לקרוע” את שני האנשים שלא עצרו בדרך להושיט עזרה! אגב, בסיכום כולל, רק 40% מהמשתתפים בניסוי (מכל שלוש הקבוצות) עצרו להגיש עזרה.

רגע אחד….מה קורה פה? סטודנט לכמורה, שיודע בדיוק מה היחס בברית החדשה לשניים שלא עצרו לעזור לפצוע למול השבח שהורעף על ראש השומרוני הטוב עושה בדיוק את אותו דבר וזאת בעודו בדרכו ללמד את השיעור הזה ממש? זה פשוט בלתי נתפס. הרי ברור לנו שלא מדובר באנשים רעים, אטומים וחסרי לב. להפך, מדובר באנשים שלומדים לכמורה כדי להקדיש את חייהם לדתם ולשירות אנשי קהילתם. אז מה הסיפור?

האמת היא, שהסיפור פשוט. בעודם ממוקדים במשימה (הלא באמת חשובה) של מתן ההרצאה ובעובדה שהם מאחרים, הם לא עצרו בכלל לבדוק מה באמת חשוב. הרי כל אדם בר דעת מבין שלעזור לאדם פצוע חשוב עשרות מונים יותר מאשר ההרצאה – אלא שהם פשוט לא ראו את הפצוע. החוקרים אומרים שבחלק מהמקרים, המרצים הממהרים נאלצו לעבור ממש מעל האדם הפצוע כדי להגיע למחוז חפצם, והדבר לא עצר בעדם. זו אינה רשעות ולא טמטום – בסך הכל מדובר על פוקוס לא נכון.

צפו בקטע הוידיאו הבא לפני שאתם ממשיכים לקרוא וחשוב מאד – תספרו כמה פעמים הקבוצה הלבנה מוסרת את הכדור:

זוהי, כמובן, וריאציה על ניסוי הגורילה הידוע. אבל אם לא הכרתם את זה קודם, האם ראיתם את הדובון הרוקד בפעם הראשונה?

בעודנו ממוקדים בספירת המסירות של הקבוצה הלבנה, קורה אירוע אחר ואנו עוורים אליו. האם זה בהכרח רע? לא. אבל כאשר אנחנו לא ערים למתרחש סביבנו, אנחנו לא יכולים להיות ערים לשינויים שקורים בסביבה, להתאמות שצריך לערוך או לפצועים שצריך להושיט להם עזרה.

חשוב לי לדייק בעניין המיקוד: יש פה שתי מלכודות – ולא אחת:

1. מלכודת הטשטוש – העדר בחירה מושכלת של מטרה נכונה וספציפית אליה אנו מכוונים (דיברתי על מלכודת זו בהקשר אחר קצת בפוסט הקודם על המפה).

2. מלכודת רטיית הסוס – מיקוד יתר במשימה נתונה (חשובה יותר או פחות) תוך התעלמות מכל מה שקורה סביבנו.

אז איפה נקודת האיזון?

נקודת האיזון בהקשר של מיקוד נמצאת בדיוק בין שתי המלכודות. מחד גיסא, בלי מפה ברורה של מטרות ותוכנית עבודה, הכל יהיה מטושטש ולא ברור. מאידך גיסא, אנו חיים בעולם דינמי ומשתנה. זה קצת כמו מצלמה: יש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא קרוב מדי (אזור הרטייה) ויש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא רחוק מדי (אזור הטשטוש). בין השניים האלו שוכן אזור נפלא, הוא אזור המיקוד – זהו האזור שבו אני יודע לאן אני מכוון ולאן אני הולך אך אני מודע לסביבתי ורגיש למה שקורה שם. בעצם, אני פתוח לפידבקים מהמציאות ומצליח לעשות אינטגרציה לדברים שמגיעים “על הדרך”.

באיזה אזור אתם עכשיו בחיים? מה אתם צריכים כדי ליצור מיקוד אמיתי וחד בחייכם? האם המטרות ברורות לכם? האם יש לכם את היכול לראות את מה שקורה מסביב, תוך שמירה על הדרך?

מייקל בן-דוד, מאמן עסקי

נ.ב אשמח מאד לשמוע את מחשבותיכם על הפוסט הזה. כדי לכתוב תגובה, לחצו על המילה comments למעלה ותגללו לסוף העמוד. אני גם מזמין אתכם לשתף את חבריכם על ידי לחיצה על הסמל של הפייסבוק בשורה מתחת.

ומתלמידי יותר מכולם….

היה לי שבוע עמוס ומענג. כמעט כתבתי באורח יוצא דופן, אבל עצרתי את עצמי – זה לא נכון. כמעט כל השבועות שלי עמוסים ומענגים. השבוע היו לי כמה אירועים שהפכו את השבוע הזה למיוחד.

כמו שכתבתי בפוסט לקראת יום הולדתי, הייעוד שלי בחיים הוא להשפיע לטובה על חייהם של מספר גדול של אנשים ולהקים עשרות מאמנים גדולים ממני. מרגש אותי לראות איך הדברים האלו מתקבצים יחדיו וקורמים עור וגידים.

אני עומד עכשיו בין כמה נקודות ציון משמעותיות מאד מבחינתי, וכולן קשורות לתלמידיי, באימון ובמשפטים:

המחזור הראשון של סטודנטים שלימדתי משפט בינלאומי פומבי כשהם היו בשנה א’ סיימו אתמול את לימודי המשפטים שלהם. אלו סטודנטים שלמדו אצלי קורס חובה בשנה א’ והמשיכו במהלך לימודיהם לשני קורסי בחירה שלי – כולל נוכחות מרשימה מאד של המחזור הזה (שסגרה את ההרשמה לקורס הסמסטר בדקות הראשונות של ההרשמה) בסדנה על דרכים ליישוב סכסוכים בינלאומיים.  הסדנה הזו בנויה מחומר משפטי תיאורטי מרתק ומסימולציות מעשיות. מעבר להנחלת ידע חשוב ביישוב סכסוכים, מיומנויות משא ומתן והסתכלות רחבה על סכסוכים, היא מאפשרת לי להכיר את הסטודנטים לעומק. אני רואה אותם במצבי לחץ, אני רואה את הסגנון האישי שלהם בתוך קבוצה ואני רואה את יכולות המנהיגות שלהם. הסדנה הזו באמת מאפשרת לי להכיר את הסטודנטים שלי כאנשים. שלשום לימדתי את השיעור האחרון בסדנה ואת אחד השיעורים האחרונים שלהם בתואר, וזה ריגש אותי מאד. הם אפשרו לי לגעת בחיים שלהם ולהשפיע מעבר לחומר – ועבורי זה להיות בייעוד שלי באופן מדוייק.

באותו יום, כמה שעות קודם, נגענו – תלמידיי ואני – בחייהם של כ-1400 תלמידי תיכון ביהוד במסגרת פרוייקט שאני מנהל זו השנה הרביעית במכללה למנהל. זו תוכנית שנוצרה על בסיס מערך לימודי של הצלב האדום הבינלאומי ויצאה לפועל כשיתוף פעולה בין בית הספר למשפטים במכללה למנהל, הצלב האדום ומשרד החינוך. התוכנית יוצרת מפגש בין סטודנטים למשפטים לבין תלמידי תיכון בו התיכוניסטים לומדים על המותר והאסור במלחמה. זה פרוייקט win-win ברמה הגבוהה ביותר. הסטודנטים נתרמים מההוראה בתיכון, צומחים מהכנת חומר משפטי לא רק לבחינה אלא להוראה והנחלה, מתמודדים עם אתגרים בכתות וחווים עשייה חברתית חשובה. התלמידים זוכים לפעילות שונה מהרגיל, למפגש עם סטודנטים קרובים אליהם בגיל ואחרי שירות צבאי ולומדים על המשפט ההומניטרי הבינלאומי, חומר שאינם נחשפים אליו במקומות אחרים.

ביום רביעי הקרוב, מסיימים את לימודיהם מחזור נוסף של מאמנים שהובלתי בקורס אימון אישי. מעבר להנחיה ולעבודה האימונית איתם, מספר לא מבוטל מהם יצטרף לתלמידיי ממחזורים קודמים שעובדים איתי במסגרת חברת האימון עוצמה בעסקים בה אני מוביל ומנחה קבוצת מאמנים עסקיים. הנחיית קורס אימון היא חוויה מרתקת. הצמיחה האישית שחווים התלמידים, השינוי הגלוי כל כך לעין, הרצינות והצמא ללמוד ולהתנסות הופכת את הנחיית הקורס לאתגר נפלא ששונה ומשתנה בכל פעם. מדובר באנשים בוגרים, משכילים, חכמים ומתוחכמים – שמאתגרים אותי בכל מפגש ומצמיחים אותי יחד איתם.

אני רוצה לשלוח תודה מיוחדת לתלמידיי באשר הם – מאמנים ומשפטנים – על הקבלה, הפתיחות, הלמידה והחשוב מכל – על שאתם מאפשרים לי לצמוח ולגדול בזכותכם.

כרגיל, אתם מוזמנים מאד לכתוב תגובות ומחשבות למטה.

נ.ב אם עוד לא לקחתם עותק של חוברת המטרות והיעדים לשנת 2010, אפשר עוד לעשות את זה כאן.

עשור חדש בפתח……

היום, ב-12 בדצמבר, אני משלים את הסיבוב ה-40 שלי סביב השמש שלנו ומתחיל עשור חדש בחיי.

זה מעורר בי מחשבות בכמה כיוונים:

  1. יום הולדת נותן לנו נקודת ציון אישית שמאפשרת לנו לעצור ולהסתכל על השנה שעברה (או העשור שעבר) ולבדוק איפה אנחנו ביחס להגשמת מטרותינו וביחס למקום שאליו אנו מכוונים.
  2. יום ההולדת זו הזדמנות עבור אנשים סביבנו להסתכל על מערכת היחסים שלהם איתנו. הרבה פעמים אפשר לשפר דברים קטנים פשוט עם תשומת לב, ויום ההולדת של אנשים אחרים היא הזדמנות מצויינת להסתכל על מערכות היחסים סביבנו.
  3. חגיגה: יום הולדת היא הזדמנות נפלאה לחגוג את החיים.

אז בנימה אישית…

העשור האחרון שלי היה מסע מטורף על רכבת הרים – ממש מבור תחתיות לפסגה קסומה.

הוא התחיל באחת מהתקופות הקשות ביותר בחיי – סביב יום הולדתי ה-30. הייתי בתפקיד בצבא שמיציתי עד תומו (ותפקיד ממנו הייתי עתיד להתקדם רק כעבור שנה וחצי….), התלבטתי קשות על עתידי האקדמאי (האם ללמוד לדוקטורט), בדיוק קנינו דירה חדשה והייתה בעייה רצינית עם הרישום שלה בטאבו (נושא שנפתר סופית – באורח סימבולי – בימים אלו ממש), וממילא גם בקבלת המשכנתא, טל, בני הצעיר, היה עתיד להיוולד במרץ וקלטתי (במושגים ובקיבולת שלי אז….) שאלו החיים…כל זה הכניס אותי למשבר רציני (משבר גיל 40, רק עשר שנים קודם). הסתובבתי בדיכאון שלושה חודשים. ואז הגיעה המכה! אבי נהרג בתאונת דרכים בסוף מרץ, שלושה שבועות אחרי שטל נולד. לקח לי יותר משנה להתאושש מזה, למרות הפאסון האמיץ שהעמדתי מול העולם.

ביוני 2001 התחלתי תפקיד מרתק במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית ולאחר ארבע שנים התמניתי לשיפוט. לא ידעתי להגיד את זה אז, אבל השיפוט הפלילי יצר לי התנגשות בין הערך החשוב לי ביותר, חופש, לבין העבודה שלי כשופט פלילי. בערך באותו זמן, נחשפתי לעולם האימון והתחלתי מסע לגילוי עצמי.

לאחר עבודה רבה על עצמי, הבנתי שהייעוד שלי הוא ליצור שינוי חיובי בחייהם של אנשים רבים, ושאת זה לא אוכל לעשות מהמקום שבו הייתי. ביקשתי לעזוב את השיפוט, ויצאתי לדרך חדשה.

היום אני מלמד (אימון ומשפט בינלאומי), מאמן, מדריך וחונך מאמנים. אני אוהב לעבוד עם קבוצות (בסדנאות ובתוך ארגונים) ונהנה לאמן אנשים מוכשרים, שרוצים לגלות את הייעוד שלהם ולממש את הפוטנציאל שלהם. בעקבות העבודה שלי באימון נוסף לייעוד שלי גם שאני פה כדי להעמיד לעולם מאמנים גדולים ממני. לקחתי על עצמי להנהיג את הרפורמה במקצוע האימון מתוך לשכת המאמנים – ואני חוגג את החיים דרך ההגשמה העצמית שלי.

אז כן, יש לי עבודה תמידית על עצמי, אבל אני נהנה לעשות אותה. לא יזיק לי לרדת אי אילו קילוגרמים ולהתעמל בקביעות ויש לי עוד אי אילו שריטות (חלקן אפילו עד גזע המוח) שאני עובד עליהם. אבל אני קם כל בוקר בהתרגשות לקראת היום שלי, לקראת המתאמנים והתלמידים שלי, לקראת ההרצאות והנחיית הקבוצות. לקראת האימונים האישיים והעסקיים שלי. אני משפיע בעולם ונוגע בחייהם של מעגלים רחבים של אנשים.

יום ההולדת שלי הוא הזדמנות נפלאה עבורי להודות לחברים ומורים שנכנסו לחיי בעשור האחרון, וגם להודות לאנשים שיצאו מחיי. אנחנו נפגשים בעולם כמו על קרוסלה: לפעמים באותו כיוון ולפעמים בכיוונים הפוכים. כולכם נגעתם בי בדרך זו או אחרת. תודה ענקית לכם, לחברים קרובים שלי, משפחה אוהבת שלי וידידים מכל דרגות הקרבה.

וכן, אני רוצה גם להודות לעצמי ולהוקיר את עצמי – על הדרך, על המסע, על האומץ ועל האותנטיות שלי.

לסיום, אני מזמין אתכם להקשיב לשיר מקסים שמצליח בכל פעם להזכיר לי להיות מחובר לייעוד שלי:

וגם, חג אורים שמח!

כרגיל, אשמח מאד לתגובתיכם, כאן למטה.

הסוד שמאחורי “הסוד”…..

קראתי בשבוע שעבר ספר מעניין מאד של חיים שפירא שנקרא “על הדברים החשובים באמת“. הספר הזה תפס את עיני בחנות הספרים (אחד ממקומות הבילוי האהובים עלי) כי שפירא עושה חיבורים בין פו הדב (שאת חיבתי אליו אתם כבר יודעים) לוודי אלן, ואליס לפרויד…בקיצור, חגיגה!

חיים שפירא יוצא בעמודים הראשונים חוצץ נגד “ספרות האושר”. הוא טוען שאין בספרים אלו תועלת, מארבע סיבות:

  1. אמפירית, אם מה שהיה כתוב נכון, העולם היה מוצף בכמויות אדירות של אושר עילאי (טענה מעניינת, אם כי לוקה מאד בהגיון שלה, ואגיע לכך).
  2. ידע אינו מהווה יתרון בלימודי אושר – ידע אינו מספיק ואין תועלת בספרים היות שאין הוראות מעשיות ליישום הידע.
  3. אין “טיולים מאורגנים” אל האושר – זה אינדבידואלי.
  4. אנחנו לא תמיד יודעים מה יסב לנו אושר (ובאופן קיצוני, טוען שפירא שבכלל אי אפשר לדעת מה יסב לנו אושר, זאת בהסתבסס על ספרו של דניאל גלברט “להיתקל באושר”).

האמת היא, שאני חצי מסכים עם פרופ’ שפירא, אבל גם חצי לא. עם טענות 3+4 שלו אני ממש מסכים. אושר הוא אינדבידואלי ולא תמיד אנחנו יודעים מה יסב לנו אושר (לעיתים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים….). שתי הטענות הראשונות שלו לא עוברות את הביקורת ההגיונית הבסיסית ביותר: יכול להיות שמה שכתוב (לפחות בחלק, אפילו קטן…) בספרות נכון, אבל היישום שלו אינו נכון או אינו שלם – ולכן אין הכרח שמה שכתוב (בכל הספרים) אינו נכון. לגבי הטענה השניה אני מסכים אפילו פחות: ידע אינו מספיק ליצירת האושר, אך הוא בהחלט מהווה תנאי ראשוני ויש בו חשיבות רבה. דווקא הטענה הרביעית שוללת את הטענה השניה כי הידיעה מה יסב לנו אושר הוא תנאי ראשוני – וכן, אפשר לדעתי להגיע לסיפוק רב מאד מהחיים – ואשאיר בידי כל אחד את ההגדרה האינדבידואלית “מהו אושר עבורי” – למרות שאישית אני קושר אושר להגשמה עצמית.

משם ממשיך פרופ’ שפירא במסע מרתק ומלא בקיאות – ולמרות הביקורת שלי (ואולי בגללה?), אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר (יש קישור כאן).

לגבי הספר “הסוד” אומר שפירא בציניות שתמצית הספר היא “אם בא לכם להיות מישהו – תחשבו שכבר הייתם.” זהו. לגבי “הסוד”, האמת חייבת להיאמר: מי שצופה בסרט הסוד או קורא את הספר עלול לקבל את הרושם שכל מה שצריך לעשות כדי להצליח בחיים הוא לדמיין ולהתכוונן, מה שיכול להחזיר אותנו היישר אל טענתו הראשונה של פרופ’ שפירא…..

האמת היא, שיש סוד מאחורי הסוד והוא פשוט. למעשה, הוא כל כך פשוט שהוא נאמר על ידי יוגי ברה, שהיה שחקן בייסבול בשנות ה-60 ושאמרות השפר שלו הן מהמצוטטות ביותר בארה”ב: “Baseball is 90% mental — the other half is physical.” “בייסבול הוא 90% מנטלי – והחצי השני הוא פיזי”….עצרו, וקראו שוב את האמירה הזו….כמה עומק יש בה….

בלי ייעוד, בלי חזון, בלי חוסן מנטלי שיחזיק אותנו מכווננים לעבר המטרה שלנו ויסייע לנו להתגבר על מכשולים – לא נוכל להתמיד עד להגשמה העצמית שלנו. נאבד את הצפון מאד מהר. מאידך, בלי עשייה פיזית ממוקדת ומדוייקת, כל השאר הוא רק “היינו כחולמים”. בלי מיקוד מוחלט במטרה ובלי עשייה פיזית בשטח, זה לא יקרה.  אחת הסיבות שבגללן בחרתי להיות מאמן, היא היכולת שלי לעבוד עם המתאמן על הבהירות לגבי רצונותיו ושאיפותיו לצד הקניית הכלים המעשיים להשיג אותם.

אלו שכבר מכירים אותי, יודעים שאני “מאמן ארצי” ששם דגש רב על היישום המעשי של ההגשמה העצמית, לצד פיתוח ההוויה האישית (ה- being). אני לא חושב שמספיק לרצות משהו או לדמיין משהו כדי שהוא יקרה. מאידך, אני לא חושב שרק עשייה בלי חזון תגיע רחוק.  הסוד מאחורי הסוד הוא ליצור בהירות גדולה מאד לגבי מה אנחנו רוצים בחיים, ואז לצאת להגשמה נחושה ומתוכננת היטב – עד לרמת הפעולה הספציפית ביומן מחר בבוקר.

זה מזכיר לי סיפור זן ששמעתי על אדם שמגיע למאסטר המואר ושואל אותו מה הוא עשה לפני ההארה.

ענה לו המאסטר “חטבתי עצים ושאבתי מים”.

“ומה אתה עושה היום, כאדם מואר?” שאל האיש

“אני חוטב עצים ושואב מים” ענה המאסטר.

זהו “הסוד” בקליפת אגוז!

TheCoach

לסיום, אני רוצה לחלוק איתכם שביום חמישי סיימתי להעביר סדנה בת יומיים שפיתחתי שנקראת “מפתחות להצלחה”.  הסדנה התמקדה בכלים הפרקטיים להצלחה אישית ועסקית – והיא הייתה נפלאה. 29 אנשים באו לעבוד וליצור את הבהירות לגבי הייעוד והחזון שלהם, ולקבל כלים פרקטיים מאד להגשמה מעשית של ההצלחה הזו. זוהי הזדמנות מצויינת עבורי להודות להם על החוייה הנפלאה שהייתה לי להעניק לקבוצה נהדרת של אנשים מחוייבים לעצמם.

כתמיד, אשמח לשמוע מכם באזור התגובות למטה או בפייסבוק…

נניח ש…..

“נניח פו, שעץ יפול ואנחנו נעמוד מתחתיו”, אמר חזרזיר בפחד.

נניח שהוא לא יפול”, אמר פו לאחר שהרהר בדבר.

התשובה הרגיעה את חזרזיר ורווח לו….

(א.א. מילן, הבית בקרן פו)

אופטימי או פסימי? פו הדב או חזרזיר?

מהי גישת היסוד שלכם לחיים?

אצל פו האופטימי תמיד, הנחת היסוד היא שהכל יהיה בסדר, ושגם אם יש משהו שעלול להיות בעיה (כמו עץ שנופל…), העץ ממילא יפול, אך מה הסיכוי שזה יקרה דווקא כאשר הוא וחזרזיר עומדים תחת העץ? אה, וגם אם כן, מי אמר שהוא ייפול להם על הראש.

התרחיש של חזרזיר הוא לא רק התרחיש הפסימי, אלא הפסימי הקיצוני (נניח שעץ יפול בדיוק כאשר אנחנו נעמוד מתחתיו, והוא יפול לנו על הראש). אגב, מי שלא מכיר את פו, יכול לטעון שפו פשוט ריאליסט – רוב העצים לא נופלים כאשר אנשים (או דב וחזרזיר) עומדים מתחתם, אז מדוע שזה יקרה עכשיו? אבל מהיכרותינו עם הדב הצהוב אנו יודעים שהוא אופטימיסט חסר תקנה (ובהזדמנות אני אכתוב פוסט על הדימוי העצמי של פו…נושא מרתק כשלעצמו) ולא רק שהוא לא חושב שהעץ יפול, אלא שכנראה יש בגזעו כוורת דבורים עם דבש מתוק.

האם עדיף להיות אופטימי או פסימי? אבי ז”ל אמר חצי בצחוק: “אופטימיים הם פסימיים ופסימיים הם אופטימיים – אופטימי תמיד מתאכזב ופסימי תמיד רואה שזה לא כל כך נורא, ואז הוא שמח”. פה אבא שלי טעה. מחקרים מראים שפסימיים צודקים יותר אך אופטימיים משיגים יותר בחיים (למשל מרטין זליגמן עשה מחקר ב-1986 על אופטימיות ופסימיות בקרב אנשי מכירות. המחקר מוכיח חד משמעית שסוכני ביטוח אופטימיים עלו על הפסימיים במכירות בכמעט 60%).

השאלה כמובן, מה אתם מעדיפים: להיות צודקים או לנצח בתוצאות בחיים?

האמת היא, שאופטימיות ופסימיות באות כל אחת בשני סוגים – אופטימיות בלתי מציאותית ואופטימיות מודעת, ופסימיות פשוטה לעומת פסימיות מוחלטת. אופטימיות בלתי מציאותית היא אופטימיות שמתעלמת מהמציאות לגמרי. זוהי אופטימיות שמתעלמת מאחריות למעשים ולתוצאות, מתעלמת מבעיות ורואה במשאלות לב וחשיבה חיובית דרך קונקטרית לפתרון. לעומת זאת, האופטימיסט המודע רואה נכוחה את המציאות (על הדברים הרצויים בה והדברים הלא רצויים בה) אך מניח כי ניתן ללמוד מהעבר ולפעול אחרת כדי ליצור עתיד טוב יותר.

בצד הפסימיים, הפסימי המוחלט רואה רק שחורות. זהו חזרזיר אשר מניח את הגרוע מכל. “נניח שהעץ יפול”. הנחה אינה חשש. הנחה היא עובדה משוערת, שלפיה ניתן לתכנן תוכניות עבודה ולפעול. כשמניחים את הגרוע מכל, את אותה תוצאה שלילית שדורשת כל כך הרבה תנאים: שפו וחזרזיר ילכו ליער, ויעמדו מתחת לעץ שעומד ליפול, והעץ עמוד ליפול דווקא היום, דווקא בשעה הזו….וכו’ וכו’. זוהי פסימיות משתקת (מה שעולה שוב ושוב לגבי חזרזיר בסיפורי פו). הפסימי הפשוט מניח שתוצאות שליליות שהוא קיבל הם הנורמה, ולכן הוא צפוי לקבל אותן שוב.

מתחת לכל זה, כמובן – עומדת הפרשנות שלנו לגבי הנורמה: האם הנורמה היא שהחיים חיוביים ויש גם אירועים שליליים ותוצאות בלתי רצויות שמהם ניתן ללמוד ולהשתפר, או שהחיים בבסיסם שליליים ויש שקורים אירועים נקודתיים חיוביים ומוגבלים.הספר כושר מנטלי

אגב, אם מסקרן אתכם לראות איפה אתם ברצף הזה, יש שאלון מקסים בספר שאני עכשיו קורא ונהנה ממנו מאד, שגם תרם לפוסט הזה. הספר נקרא “כושר מנטלי: להעיר את המוח” (אפשר להזמין אותו בהנחה בלחיצה על התמונה משמאל או פה) והשאלון בעמוד בעמוד 33.

בזמן שאני כותב, מתנגנות באזניי המילים של השיר של באז לוהרמן Wear sunscreen:

Don’t worry about the future; or worry, but know that worrying is as effective as trying to solve an algebra equation by chewing bubblegum.

The real troubles in your life are apt to be things that never crossed your worried mind; the kind that blindside you at 4pm on some idle Tuesday.

פסימיות ודאגנות מול אופטימיות והפקת לקחים לעתיד: זו הבחירה!

אם עשה לכם חשק לשמוע שוב את השיר המקסים הזה:

דור ה-Y ולקחים לכולנו

הגעתי למגזין “דה מרקר” של החודש קצת באיחור.

על הכריכה תמונה של כסא מנהלים ריק וסרט צהוב “המשבר הניהולי הבא”. זה מעניין, כי כמי שעובד עם מנהלים חשוב לי להיות מעודכן במשברים בתחום.

דפדפתי מהר לכתבה וגיליתי שהיא עוסקת בדור ה-Y, בני ה-30 ומטה.  מסתבר שלדור הזה יש בעיה ניהולית קשה….יש להם חיים!

מילת המפתח שלהם היא איזון.

הם עובדים, אבל רוצים לשמור על חיי המשפחה והחברה שלהם. הם רוצים להמשיך ולהתפתח מקצועית ואישית ושהחברה בה הם עובדים תשקיע בהכשרה ובאימון שלהם. אה, והם גם רוצים שיהיה להם מעניין בעבודה. אסון בהתהווות!

ההסבר למקורות האסון? “כשאתה גדל בעולמות וירטואליים המאפשרים להתנהל במקביל בכמה ערוצים שבהם הכל אפשרי, וכאשר בו בזמן ההורים אומרים לך שאתה מדהים ואין מה שיעצור אותך, האם באמת מפליא שאתה רוצה עניין, רוצה שיתעניינו בך, רוצה להתקדם במהירות, רוצה לחיות בכל העולמות וכשזה לא מתאפשר אתה ממשיך הלאה?” (עמ’ 54). קראתי את הקטע הזה פעמיים, וליתר ביטחון, קראתי אותו עוד פעם. האמת…..לא מפתיע בכלל!

זה הזכיר לי הרצאה שראיתי באינטרנט על מעצב-על שסוגר את הסטודיו שלו לשבתון של שנה פעם בשבע שנים, חיפשתי שוב את ההרצאה ומצאתי אותה. שמו של המעצב הגראפי הוא סטפן סגמייסטר (שעיצב עטיפות לרולינג סטונס ולטוקניג הדס) ואחד הדברים שבלטו לי מאד בהרצאה שלו זה שלוש הסתכלויות אפשריות על העיסוק שלו: כמשרה, שאותה הוא עושה להרוויח כסף מתוך מיקוד בסוף השבוע; כקריירה, שאותה הוא מנהל לאורך זמן ומתוך מחוייבות; או כייעוד שאותו הוא היה מגשים גם בלי הפיצוי הכלכלי לצידו. השבתון, אומר סגמייסטר, איפשר לו להתחבר שוב לייעוד שלו כמעצב, ליצור חדשנות בחייו ובעצם להמציא את עצמו מחדש.

(אגב, שווה לשוטט באתר ממנו לקוח הוידיאו ted.com, יש בו הרצאות מרתקות ממש).

שימו לב לקשר שבין זמן חופשי לייעוד. זמן חופשי מאפשר לנו להתחבר לייעוד שלנו. להתחבר לאותה קריאה נעלה שאנו יכולים להגשים בעולם תוך שימוש במתנות האישיות שלנו ובייחוד שלנו. לא לחינם סגמייסטר מציין חברות כמו גוגל ו-3M שנותנות לעובדים 15-20% מהזמן בעבודה לפתח פרוייקטים אישיים (כך, אגב, הומצאו הפתקים הצהובים השימושיים כל כך).

כמו שאתם מכירים אותי הכתבה הוציאה אותי למסע גילויים נוסף על דור Y, שיש לי איתם היכרות אישית כהורה, מרצה למשפטים ומאמן. המוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים שקראתי הוא צורך חזק מאד בהדרכה, מנטורינג ואימון כחלק מתנאי העבודה (לדוגמה, כתבה מהטיימס הלונדוני). לומר את האמת, זה לא מפתיע.  כאשר קיים דגש על איזון, על התפתחות אישית ועל שמירה אסרטיבית על גבולות, ברור שתבוא גם דרישה לקיומן של מערכות תומכות, ורצוי אישיות.

לדור Y אין מה לומר מלבד “שאפו”!

השאלה לכולנו היא: מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על האיזונים בחיים שלנו?

אחרי החגים

אז זהו, “אחרי החגים” הגיע ומבחינתי זה הזמן להתחיל את הבלוג שלי ולכתוב בו באופן סדיר.

לכולנו יש דברים שאנחנו דוחים ומייצרים לעצמנו נקודות ציון, מן “אחרי החגים” כאלו, שלאחריהם נעשה את הדברים שהתחייבנו לעשות. מעניין שדווקא את הדברים שהתחייבנו לעצמנו, אנחנו נוטים לדחות ופה נכנסת באמת לבחינה המילה מחוייבות.

מהי מחוייבות?

בשלב זה הייתם מצפים לדוקטורט שלם על מחוייבות….אבל זה כל כך פשוט, שאני בכלל לא הולך לשם.

מחוייבות היא עשייה. נקודה!

אין שום דרך למדוד מחוייבות אלא דרך העשייה. כאשר אני עושה, אני מחוייב. כאשר אני לא עושה, אני לא מחוייב. זה פשוט, לא קל, אבל פשוט. מחוייבות היא הצעד שבא אחרי התירוצים, הסיפורים, הנימוקים וההסתתרות.

יודה, המאסטר ג’די ממלחמת הכוכבים, אמר, במידה רבה של צדק: “עשה או אל תעשה, אין לנסות”.

מעניין לראות את ההבדלים התרבותיים שמגולמים בלוחות השנה השונים. בלוח השנה הלועזי, ראש השנה הוא יום אחד של חופש, וחוזרים לעבודה. בלוח השנה היהודי, יש את ה”חגים” ובעצם “עסקים כרגיל” מתחיל רק שלושה שבועות אחרי תחילת השנה. בעיניי, זה לא סתם.

שלושת השבועות האלו נועדו לתת לנו שהות לעצור, לבחון את השנה שהייתה והשנה שתהייה, לתכנן, לחשוב ולעבור שוב על החזון שלנו, על המטרות שלנו ועל היעדים הנגזרים מהם. לתכנן בנחת שנה של עשייה וצמיחה.

אילו יעדים בכוונתך להשיג השנה? איך תדע שאתה מחוייב?

זה פשוט….בחן את עשייתך!