Tag Archives: מטרות

שמונה עקרונות ההצלחה

האמת היא, שכמעט סיימתי לכתוב פוסט על החולשות הגדולות ביותר שלנו (אל דאגה….אני מבטיח לפרסם אותו בקרוב), כשראיתי ב-TED – ללא ספק האתר האינטלגנטי ביותר באינטרנט עם אוסף של הרצאות קצרות בנות 20-3 דקות של מרצים יוצאי דופן בהרבה מאד נושאים – הרצאה קצרצרה של ריצ’רד סיינט ג’ון.

ריצ’רד הוא מעצב תעשייתי ולימים איש שיווק מבריק שבילה 10 שנים במחקר אישי על הצלחה וראיין לצורך זה 500 אנשים מצליחים. בספרו על הצלחה, הוא מספר שלפני 10 שנים, בטיסה לסן פרנסיסקו, ישבה לידו נערה מתבגרת שמשפחתה הענייה התפרקה והיא הייתה בדרכה לגור עם קרובי משפחה. היא שאלה אותו מה הוא עושה והאם הוא מצליח, והוא סיפר לה שהוא בקושי הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון. היא שאלה אותו האם הוא מיליונר, וברגע של כנות הוא ענה לה שכן, אך אין לו מושג למה ושכסף לא באמת חשוב לו. היא אמרה שנמאס לה להיות ענייה ולה זה דווקא כן חשוב…ואז הגיעה השאלה הגורלית: היא שאלה אותו “מה באמת גורם להצלחה?” ולהפתעתו, לא הייתה לו תשובה.

כדי למצוא את התשובה, הוא לקח רשימת מקצועות לפי א-ב ובמשך קרוב לעשור הוא ראיין כמה אנשים מובילים מכל מקצוע, 500 במספר. לזה הוא הוסיף אלפי ריאיונות עם מצליחנים שאסף מספרים, ראיונות בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט ותימלל את כולם. הוא עשה ניתוח מדוקדק של כל אלפי עמודי הטקסט המתומלל ומצא שאנשים התייחסו לכ-300 גורמי הצלחה. אך בסופו של דבר כולם היתרגמו לשמונה עקרונות יסוד שפורסמו לאחרונה בספר חדש.

אם הסיפור של ריצ’רד נשמע לכם קצת מוכר, זה בגלל שהפרוייקט שלו דומה מאד לזה שערך נפוליאון היל בתחילת המאה הקודמת. הספר המוכר ביותר של היל, “חשוב והתעשר“, הוא בעצם תמצית של סדרת הספרים “חוקי ההצלחה ב-16 שיעורים” שפורסמו כמעט עשור לפני “חשוב והתעשר”. אגב, את חוקי ההצלחה באנגלית ניתן להוריד אליכם למחשב כאן (הספר יעסיק אתכם לכמה שעות טובות, יש בו 1170 עמודים).

סיינט ג’ון מתמצת את המחקר שלו לשמונה עקרונות בהרצאה הבאה (משום מה היא עולה בלי תרגום לעברית – לחצו כאן לצפות עם תרגום):

אז מהם שמונה העקרונות?

1. תשוקה – המניע החזק ביותר לפעולה היא התשוקה. כשאנחנו עסוקים בדברים שמרתקים אותנו, שמרגשים אותנו, הזמן חולף בכלל בלי שנרגיש (מצב שהפסיכולוג החיובי מיהלי צ’יקסנטמיהלי מכנה FLOW). עבורי, התשוקה שלי היא ללמד וללמוד – כשאני מרצה, מנחה סדנה או מאמן – זו לא עבודה בכלל, זה כיף.

2. עבודה קשה – דברים לא קורים מעצמם. צריך לפעול ולעשות כדי לגרום לדברים לקרות. זה לא אומר להפוך להיות וורקהוליק בלי חיים, אבל חייבים לעשות את הפעולות הנדרשות להצלחה. אגב….עבודה קשה שתשוקה בצידה היא מהנה מאד. יש שם הרבה כיף. כך זה עבורי להכין את הפוסטים האלו בבלוג שלי, זה נראה קליל, אבל לכל פוסט כזה נכנסות כמה שעות עבודה של קריאה, חיפוש חומר וכתיבה. אבל אני באמת נהנה מכל רגע.

3. מיקוד – יש ביטוי באנגלית jack of all trades, master of none שמדבר על אדם שיודע קצת על הכל אך אינו מקצוען אמיתי באף אחד מהם. הדבר בא מחוסר מיקוד. מומחיות דורשת מיקוד, והשוק היום מחפש מומחיות. העולם המודרני פתח אפשרויות בלתי מוגבלות לאיתור בעלי מקצוע (דרך תקשורת, תחבורה ואינטרנט). השיווק היום בנוי על מומחיות בנישה ולא על תואר כללי.

4. לדחוף – לכולנו יש מגבלות שאותן שמנו על עצמנו ומגבלות וקשיים חיצוניים. המשותף לכל המצליחנים הוא שהם דוחפים את עצמם מעבר למגבלות של הביישנות, של חוסר האמון העצמי, של הביקורת הפנימית שלהם. כלל ההצלחה ה-16 של נפוליאון היל – כלל הזהב – הוא “אתה יכול לעשות את אשר אתה מאמין שאתה יכול לעשות”. זוהי אמונה שאותה צריך לייצר, לתחזק ולדחוף את עצמנו אליה כל הזמן.

5. שירות – הצלחה היא פונקציה של שירות לאחרים. מתן ערך אמיתי לחייהם של אחרים, כשהוא נעשה מתוך תשוקה ומיקוד, מוביל לתוצאות יוצאות דופן. אגב, אם תהיתם מה מייצר תמורה כלכלית, זה הסוד. אנשים משלמים ביד רחבה כשהם מקבלים ערך אמיתי.

6. רעיונות – אנשים מצליחים מייצרים המון רעיונות טובים. הם עסוקים במציאת רעיונות לפתרון בעיות. סיינט ג’ון מציין שלא צריך קסמים כדי לייצר רעיונות טובים. הנוסחה פשוטה: הקשבה, התבוננות, סקרנות, שאילת שאלות, פתרון בעיות ויצירת חיבורים.

7. שיפור – מצליחנים עסוקים כל הזמן בשיפור. שיפור של עצמם ושיפור של מה שהם עושים. שווה רק לשים לב שכדי לשפר, צריך למדוד את התוצאות, לבדוק מה רוצים ולהשקיע בכך זמן ועבודה.

8. התמדה – באופן מפתיע, לא הכל ילך כפי שתכננו. אנחנו נקבל תוצאות לא רצויות, נקבל מהמציאות פידבק על הדברים שאנחנו עושים שלא עובדים ויש דחייה. הצלחה נובעת מהיכולת שלנו ללמוד כל הזמן ולשפר (אז תסתכלו שוב בעיקרון 7).

וכמה מלים על הצלחה…הצלחה היא תהליך מתמשך, לא דרך חד סטרית.

במצגת של ריצ’רד התהליך מתחיל ב-work, בראש העמוד, וממשיך בכיוון השעון:

וזה סוד ההצלחה לפי ריצ’רד סנט ג’ון….

איפה הידע הזה פוגש אתכם בחיים? אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות פה למטה, או כאן.

אהבתם? שתפו את חבריכם באמצעות כפתור share/שתף בפייסבוק פה למטה….אגב, אם עוד לא הצטרפתם לדף החברים של פורלייף בפייסבוק, לחצו כאן.

לשירותכם תמיד,

מייקל

איפה ומתי?

לצמד הקומיקאים האמריקנים הגאונים, באד אבוט ולו קוסטלו, יש תסכית נהדר שבו אבוט (הרזה) מציע לאדם שנכנס לחדרם במלון להתערב איתו שהוא בעצם בכלל לא נמצא כאן. המבקר רואה כסף קל, ומסכים. אבוט אומר למבקר “נכון שאתה לא בשיקגו, בפילדלפיה או בסיינט לואיס?” עונה המבקר “נכון”. “אז אם כך”, ממשיך אבוט, “אתה כנראה במקום אחר, לא?”. זה נשמע סביר, וגם לזה מסכים המבקר. “כלומר”, אומר אבוט בתחושת ניצחון “אם אתה במקום אחר, אתה אינך יכול להיות כאן” ולוקח את דמי ההתערבות. זה מצא חן בעיני המבקר, והוא מחליט לנסות את זה על קוסטלו, שישן בשקט על הספה. שניה לפני שהוא מגיע לסוף ההתערבות, חוטף קוסטלו את הכסף וחוזר לספה. כשהמבקר מתרעם, אומר לו קוסטלו: “מה אתה רוצה? אתה בכלל לא כאן…לא יכול להיות שלקחתי לך כסף!”. הנה הקטע המקורי, אמנם בלי תרגום, אבל בהחלט שווה צפייה:

מה מצחיק בקטע הזה? הלוגיקה המופרעת שלו. הכל לוגי, הכל נכון על פניו – אבל אין לזה שום קשר למציאות.

אז איפה זה נוגע בחיינו? באורח תמוה למדי, גם אנחנו עושים לעצמנו את אותם תכסיסים בדיוק. כאשר אנחנו עסוקים באירועים וטעויות מהעבר, אנחנו נמצאים במקום אחר – לא כאן. לעיתים תכופות, כאשר אנחנו לא עסוקים בעבר, אנחנו נוטים לדאוג לגבי העתיד. הבעיה היא שאת העבר לא ניתן לשנות ואילו העתיד לא קרה עדיין, וכולו לוטה בערפל ואנחנו עסוקים בספקולציות “על ריק”. למעשה, אנחנו נותנים לעבר ולעתיד (לצמד השדונים: “לורק” ו”אילואז”) לשלוט לנו על החיים. אלא שהחיים קורים ברגע זה! החיים אינם מה שהיה ואינם מה שיהיה. הם מה שיש כאן ועכשיו. אם אני לא נוכח כאן ועכשיו, אני לא חי את חיי. נקודה!

אל תבינו אותי לא נכון: אנחנו מי שאנחנו היום בזכות העבר שלנו, וחלומותינו לעתיד ותוכניות העבודה שלנו מחברות אותנו עם התשוקה לשיפור מתמיד בחיים. אני לא מציע להתעלם מהעבר ולזרוק את העתיד לפח. אני רק מציע שנבדוק את עצמנו לראות איפה הפוקוס שלנו נמצא בחלקים נרחבים של הזמן, כי לחיות אפשר רק כאן ועכשיו. עוד דבר שאסור לשכוח הוא שהפעולות שלנו היום יוצרות את העתיד שלנו. לכן, תכנון העתיד ופעולה נחושה בהווה מחוייבים. רק אסור לשכוח שאנחנו חיים כאן ועכשיו.

אז מה עשיתם היום בשביל עצמכם להיום?

אשמח כמובן לשמוע בתגובות….

השומרוני הטוב (או: איפה המיקוד שלי?)…..

הכל התחיל בסיפור מהברית החדשה. לא ניכנס אליו כאן אבל מי שרוצה יכול למצוא אותו בפרק י’ בספר לוקאס. מסופר על אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו ובדרך תקפו אותו שודדים, פצעו אותו והשאירו אותו לצד הדרך. כמה אנשים עברו לידו בדרך ולא עשו כלום. עבר שם שומרוני אחד שחבש את פצעיו, לקח אותו לאכסניה ואף שילם לבעל האכסניה שיטפל בו למשך עוד כמה ימים.

מכאן המונח “השומרוני הטוב” לאדם אשר מסייע לאחר הנתון בצרה שלא על מנת לקבל פרס. סיפור זה הוא ההשראה לחוקי “השומרוני הטוב” במדינות רבות בעולם, ובישראל לחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב לסייע לאדם במצוקה. פרק הסיום הבלתי נשכח של סיינפלד נסוב סביב החוק הזה:

אחד המחקרים הידועים ביותר בפסיכולוגיה הוא מחקר שערכו דרלי ובטסון בשנת 1973 בפרינסטון. הם לקחו סטודנטים לתיאולוגיה נוצרית באוניברסיטה ושלחו חלק מהם לתת הרצאה על…..סיפור השומרוני הטוב. לחלקם אמרו שההרצאה בעוד זמן רב, לחלקם בעוד זמן קצר ואת חלק מהסטודנטים הלחיצו ואמרו שההרצאה כבר באיחור ושלחו אותם לדרכם. כמו כל ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באירוע מבויים של פצוע השוכב בדרך וזקוק לעזרה. מסתבר, שמבין “הלחוצים”, רק 10% עצרו להושיט עזרה, וזאת בעודם בדרכם לתת הרצאה על סיפור השומרוני הטוב, להרעיף עליו שבחים ו”לקרוע” את שני האנשים שלא עצרו בדרך להושיט עזרה! אגב, בסיכום כולל, רק 40% מהמשתתפים בניסוי (מכל שלוש הקבוצות) עצרו להגיש עזרה.

רגע אחד….מה קורה פה? סטודנט לכמורה, שיודע בדיוק מה היחס בברית החדשה לשניים שלא עצרו לעזור לפצוע למול השבח שהורעף על ראש השומרוני הטוב עושה בדיוק את אותו דבר וזאת בעודו בדרכו ללמד את השיעור הזה ממש? זה פשוט בלתי נתפס. הרי ברור לנו שלא מדובר באנשים רעים, אטומים וחסרי לב. להפך, מדובר באנשים שלומדים לכמורה כדי להקדיש את חייהם לדתם ולשירות אנשי קהילתם. אז מה הסיפור?

האמת היא, שהסיפור פשוט. בעודם ממוקדים במשימה (הלא באמת חשובה) של מתן ההרצאה ובעובדה שהם מאחרים, הם לא עצרו בכלל לבדוק מה באמת חשוב. הרי כל אדם בר דעת מבין שלעזור לאדם פצוע חשוב עשרות מונים יותר מאשר ההרצאה – אלא שהם פשוט לא ראו את הפצוע. החוקרים אומרים שבחלק מהמקרים, המרצים הממהרים נאלצו לעבור ממש מעל האדם הפצוע כדי להגיע למחוז חפצם, והדבר לא עצר בעדם. זו אינה רשעות ולא טמטום – בסך הכל מדובר על פוקוס לא נכון.

צפו בקטע הוידיאו הבא לפני שאתם ממשיכים לקרוא וחשוב מאד – תספרו כמה פעמים הקבוצה הלבנה מוסרת את הכדור:

זוהי, כמובן, וריאציה על ניסוי הגורילה הידוע. אבל אם לא הכרתם את זה קודם, האם ראיתם את הדובון הרוקד בפעם הראשונה?

בעודנו ממוקדים בספירת המסירות של הקבוצה הלבנה, קורה אירוע אחר ואנו עוורים אליו. האם זה בהכרח רע? לא. אבל כאשר אנחנו לא ערים למתרחש סביבנו, אנחנו לא יכולים להיות ערים לשינויים שקורים בסביבה, להתאמות שצריך לערוך או לפצועים שצריך להושיט להם עזרה.

חשוב לי לדייק בעניין המיקוד: יש פה שתי מלכודות – ולא אחת:

1. מלכודת הטשטוש – העדר בחירה מושכלת של מטרה נכונה וספציפית אליה אנו מכוונים (דיברתי על מלכודת זו בהקשר אחר קצת בפוסט הקודם על המפה).

2. מלכודת רטיית הסוס – מיקוד יתר במשימה נתונה (חשובה יותר או פחות) תוך התעלמות מכל מה שקורה סביבנו.

אז איפה נקודת האיזון?

נקודת האיזון בהקשר של מיקוד נמצאת בדיוק בין שתי המלכודות. מחד גיסא, בלי מפה ברורה של מטרות ותוכנית עבודה, הכל יהיה מטושטש ולא ברור. מאידך גיסא, אנו חיים בעולם דינמי ומשתנה. זה קצת כמו מצלמה: יש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא קרוב מדי (אזור הרטייה) ויש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא רחוק מדי (אזור הטשטוש). בין השניים האלו שוכן אזור נפלא, הוא אזור המיקוד – זהו האזור שבו אני יודע לאן אני מכוון ולאן אני הולך אך אני מודע לסביבתי ורגיש למה שקורה שם. בעצם, אני פתוח לפידבקים מהמציאות ומצליח לעשות אינטגרציה לדברים שמגיעים “על הדרך”.

באיזה אזור אתם עכשיו בחיים? מה אתם צריכים כדי ליצור מיקוד אמיתי וחד בחייכם? האם המטרות ברורות לכם? האם יש לכם את היכול לראות את מה שקורה מסביב, תוך שמירה על הדרך?

מייקל בן-דוד, מאמן עסקי

נ.ב אשמח מאד לשמוע את מחשבותיכם על הפוסט הזה. כדי לכתוב תגובה, לחצו על המילה comments למעלה ותגללו לסוף העמוד. אני גם מזמין אתכם לשתף את חבריכם על ידי לחיצה על הסמל של הפייסבוק בשורה מתחת.

אתה נמצא כאן!

בשכונת מגוריי, ליד לוח המודעות השכונתי והדוכן של מפעל הפיס, הייתה פעם מפת רחובות של העיר תל-אביב. על המפה, הייתה נקודה אדומה ואליה חץ והכיתוב “אתה נמצא כאן”. שלשום, בדרכי למפגש אימון, שמתי לב שהמפה נעלמה. אינני יודע מתי בדיוק היא נעלמה – אבל שמתי לב לזה שלשום.

הרעיון של “אתה נמצא כאן” כל כך בסיסי. כל כך פשוט, אבל כל כך לא טריוויאלי, ששווה לדבר עליו כמה מילים. בכלל, אם אנחנו מדברים על מפות, כדאי לשים לב לכמה דברים:

  1. קודם כל, כדאי לוודא שאתה מחזיק ביד את המפה הנכונה. יהיה קשה מאד להתמצא בירושלים עם מפה של חיפה, אפילו אם שמות הרחובות זהים…
  2. אתה חייב לדעת איפה אתה נמצא כרגע.
  3. אתה חייב לדעת לאן אתה רוצה להגיע (כי בלי יעד, אפשר להסתובב בעיר ולא צריך מפה בכלל, כי זה לא משנה).

“אתה נמצא כאן” הוא הבסיס של כל התקדמות. אני לא יכול לזוז באופן משמעותי לשום מקום בלי לדעת איפה אני כרגע. אגב, זה לדעת איפה אני כרגע באמת, ולא איפה הייתי רוצה להיות כרגע, או איפה הייתי רוצה לחשוב שאני.

כמה זה יפה, כי זה בדיוק כך גם בחיים.

ראשית, באה המפה עצמה.

האם אני עסוק בכלל בחיים שלי? האם המפה הזו היא המפה שלי, או שאני נתתי לאחרים לשים לי את המפה ביד? האם זו המפה הנכונה לשלב זה בחיי? כמה פעמים אנחנו מסתובבים עם מפות לא מעודכנות, ומתפלאים שפתאום רחוב מסויים הפך חד-סטרי, או שצומת הפכה לככר? האם הקדשתי את הזמן לבדוק את המפה שלי?

תל אביב, מגוגל מפות

שנית, בא זיהוי המקום שבו אני נמצא כרגע.

האם אני מסתכל נכוחה על מה שיש ועל מה שאין? האם אני באמת נמצא איפה שאני חושב שאני, או שיש לי עיוות תפיסה שמטעה אותי? האם אני מצליח להבדיל בין המציאות לבין הפרשנות שלי של המציאות?

החלק השלישי הוא הרצוי שלי. לאן אני רוצה להגיע.

מה אני באמת רוצה? איך אני רוצה להיות כשאני שם? מה יקרה לי ומי אהיה כשאגיע? ג’ים רוהן (מגדולי המאמנים העסקיים שנפטר בחודש שעבר) אמר שלא ניתן להשיג מטרה שאין לך…זה כל כך נכון. בלי יעד, המפה הטובה ביותר אינה שווה. זהו החזון, החיים שאני באמת רוצה לחיות.

ולבסוף, מיפוי הדרך.

מהי הדרך הטובה ביותר בין “כאן” ל”שם”? מהן הדרכים האפשריות? כמעט תמיד יש כמה וכמה דרכים בהן אפשר ללכת – ולכל דרך היתרונות והחסרונות שלה. באיזו דרך אני בוחר? היכן לפנות ימינה והיכן שמאלה? כלומר, מהן המטרות שלי ומהם יעדי המשנה שלי?

ושאלה אחרונה: איך אדע שהגעתי?

מהי מפת הדרכים שלכם? לאן אתם הולכים, ולמה? מי תהיו כשתגיעו לשם?

אז קחו קצת זמן לבחון את המפה שלכם, ולעדכן אותה.

כתמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות על הפוסט….אני מזמין אתכם גם לשתף את חבריכם דרך כפתורי השיתוף בסוף הפוסט.

מייקל

נ.ב.

זוהי הזדמנות כמעט אחרונה לקחת את חוברת ההכנה לשנת 2010, שתאפשר לכם לבחון לעומק אלמנטים מתוך המפה שלכם כאן.

הסוד שמאחורי “הסוד”…..

קראתי בשבוע שעבר ספר מעניין מאד של חיים שפירא שנקרא “על הדברים החשובים באמת“. הספר הזה תפס את עיני בחנות הספרים (אחד ממקומות הבילוי האהובים עלי) כי שפירא עושה חיבורים בין פו הדב (שאת חיבתי אליו אתם כבר יודעים) לוודי אלן, ואליס לפרויד…בקיצור, חגיגה!

חיים שפירא יוצא בעמודים הראשונים חוצץ נגד “ספרות האושר”. הוא טוען שאין בספרים אלו תועלת, מארבע סיבות:

  1. אמפירית, אם מה שהיה כתוב נכון, העולם היה מוצף בכמויות אדירות של אושר עילאי (טענה מעניינת, אם כי לוקה מאד בהגיון שלה, ואגיע לכך).
  2. ידע אינו מהווה יתרון בלימודי אושר – ידע אינו מספיק ואין תועלת בספרים היות שאין הוראות מעשיות ליישום הידע.
  3. אין “טיולים מאורגנים” אל האושר – זה אינדבידואלי.
  4. אנחנו לא תמיד יודעים מה יסב לנו אושר (ובאופן קיצוני, טוען שפירא שבכלל אי אפשר לדעת מה יסב לנו אושר, זאת בהסתבסס על ספרו של דניאל גלברט “להיתקל באושר”).

האמת היא, שאני חצי מסכים עם פרופ’ שפירא, אבל גם חצי לא. עם טענות 3+4 שלו אני ממש מסכים. אושר הוא אינדבידואלי ולא תמיד אנחנו יודעים מה יסב לנו אושר (לעיתים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים….). שתי הטענות הראשונות שלו לא עוברות את הביקורת ההגיונית הבסיסית ביותר: יכול להיות שמה שכתוב (לפחות בחלק, אפילו קטן…) בספרות נכון, אבל היישום שלו אינו נכון או אינו שלם – ולכן אין הכרח שמה שכתוב (בכל הספרים) אינו נכון. לגבי הטענה השניה אני מסכים אפילו פחות: ידע אינו מספיק ליצירת האושר, אך הוא בהחלט מהווה תנאי ראשוני ויש בו חשיבות רבה. דווקא הטענה הרביעית שוללת את הטענה השניה כי הידיעה מה יסב לנו אושר הוא תנאי ראשוני – וכן, אפשר לדעתי להגיע לסיפוק רב מאד מהחיים – ואשאיר בידי כל אחד את ההגדרה האינדבידואלית “מהו אושר עבורי” – למרות שאישית אני קושר אושר להגשמה עצמית.

משם ממשיך פרופ’ שפירא במסע מרתק ומלא בקיאות – ולמרות הביקורת שלי (ואולי בגללה?), אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר (יש קישור כאן).

לגבי הספר “הסוד” אומר שפירא בציניות שתמצית הספר היא “אם בא לכם להיות מישהו – תחשבו שכבר הייתם.” זהו. לגבי “הסוד”, האמת חייבת להיאמר: מי שצופה בסרט הסוד או קורא את הספר עלול לקבל את הרושם שכל מה שצריך לעשות כדי להצליח בחיים הוא לדמיין ולהתכוונן, מה שיכול להחזיר אותנו היישר אל טענתו הראשונה של פרופ’ שפירא…..

האמת היא, שיש סוד מאחורי הסוד והוא פשוט. למעשה, הוא כל כך פשוט שהוא נאמר על ידי יוגי ברה, שהיה שחקן בייסבול בשנות ה-60 ושאמרות השפר שלו הן מהמצוטטות ביותר בארה”ב: “Baseball is 90% mental — the other half is physical.” “בייסבול הוא 90% מנטלי – והחצי השני הוא פיזי”….עצרו, וקראו שוב את האמירה הזו….כמה עומק יש בה….

בלי ייעוד, בלי חזון, בלי חוסן מנטלי שיחזיק אותנו מכווננים לעבר המטרה שלנו ויסייע לנו להתגבר על מכשולים – לא נוכל להתמיד עד להגשמה העצמית שלנו. נאבד את הצפון מאד מהר. מאידך, בלי עשייה פיזית ממוקדת ומדוייקת, כל השאר הוא רק “היינו כחולמים”. בלי מיקוד מוחלט במטרה ובלי עשייה פיזית בשטח, זה לא יקרה.  אחת הסיבות שבגללן בחרתי להיות מאמן, היא היכולת שלי לעבוד עם המתאמן על הבהירות לגבי רצונותיו ושאיפותיו לצד הקניית הכלים המעשיים להשיג אותם.

אלו שכבר מכירים אותי, יודעים שאני “מאמן ארצי” ששם דגש רב על היישום המעשי של ההגשמה העצמית, לצד פיתוח ההוויה האישית (ה- being). אני לא חושב שמספיק לרצות משהו או לדמיין משהו כדי שהוא יקרה. מאידך, אני לא חושב שרק עשייה בלי חזון תגיע רחוק.  הסוד מאחורי הסוד הוא ליצור בהירות גדולה מאד לגבי מה אנחנו רוצים בחיים, ואז לצאת להגשמה נחושה ומתוכננת היטב – עד לרמת הפעולה הספציפית ביומן מחר בבוקר.

זה מזכיר לי סיפור זן ששמעתי על אדם שמגיע למאסטר המואר ושואל אותו מה הוא עשה לפני ההארה.

ענה לו המאסטר “חטבתי עצים ושאבתי מים”.

“ומה אתה עושה היום, כאדם מואר?” שאל האיש

“אני חוטב עצים ושואב מים” ענה המאסטר.

זהו “הסוד” בקליפת אגוז!

TheCoach

לסיום, אני רוצה לחלוק איתכם שביום חמישי סיימתי להעביר סדנה בת יומיים שפיתחתי שנקראת “מפתחות להצלחה”.  הסדנה התמקדה בכלים הפרקטיים להצלחה אישית ועסקית – והיא הייתה נפלאה. 29 אנשים באו לעבוד וליצור את הבהירות לגבי הייעוד והחזון שלהם, ולקבל כלים פרקטיים מאד להגשמה מעשית של ההצלחה הזו. זוהי הזדמנות מצויינת עבורי להודות להם על החוייה הנפלאה שהייתה לי להעניק לקבוצה נהדרת של אנשים מחוייבים לעצמם.

כתמיד, אשמח לשמוע מכם באזור התגובות למטה או בפייסבוק…

דור ה-Y ולקחים לכולנו

הגעתי למגזין “דה מרקר” של החודש קצת באיחור.

על הכריכה תמונה של כסא מנהלים ריק וסרט צהוב “המשבר הניהולי הבא”. זה מעניין, כי כמי שעובד עם מנהלים חשוב לי להיות מעודכן במשברים בתחום.

דפדפתי מהר לכתבה וגיליתי שהיא עוסקת בדור ה-Y, בני ה-30 ומטה.  מסתבר שלדור הזה יש בעיה ניהולית קשה….יש להם חיים!

מילת המפתח שלהם היא איזון.

הם עובדים, אבל רוצים לשמור על חיי המשפחה והחברה שלהם. הם רוצים להמשיך ולהתפתח מקצועית ואישית ושהחברה בה הם עובדים תשקיע בהכשרה ובאימון שלהם. אה, והם גם רוצים שיהיה להם מעניין בעבודה. אסון בהתהווות!

ההסבר למקורות האסון? “כשאתה גדל בעולמות וירטואליים המאפשרים להתנהל במקביל בכמה ערוצים שבהם הכל אפשרי, וכאשר בו בזמן ההורים אומרים לך שאתה מדהים ואין מה שיעצור אותך, האם באמת מפליא שאתה רוצה עניין, רוצה שיתעניינו בך, רוצה להתקדם במהירות, רוצה לחיות בכל העולמות וכשזה לא מתאפשר אתה ממשיך הלאה?” (עמ’ 54). קראתי את הקטע הזה פעמיים, וליתר ביטחון, קראתי אותו עוד פעם. האמת…..לא מפתיע בכלל!

זה הזכיר לי הרצאה שראיתי באינטרנט על מעצב-על שסוגר את הסטודיו שלו לשבתון של שנה פעם בשבע שנים, חיפשתי שוב את ההרצאה ומצאתי אותה. שמו של המעצב הגראפי הוא סטפן סגמייסטר (שעיצב עטיפות לרולינג סטונס ולטוקניג הדס) ואחד הדברים שבלטו לי מאד בהרצאה שלו זה שלוש הסתכלויות אפשריות על העיסוק שלו: כמשרה, שאותה הוא עושה להרוויח כסף מתוך מיקוד בסוף השבוע; כקריירה, שאותה הוא מנהל לאורך זמן ומתוך מחוייבות; או כייעוד שאותו הוא היה מגשים גם בלי הפיצוי הכלכלי לצידו. השבתון, אומר סגמייסטר, איפשר לו להתחבר שוב לייעוד שלו כמעצב, ליצור חדשנות בחייו ובעצם להמציא את עצמו מחדש.

(אגב, שווה לשוטט באתר ממנו לקוח הוידיאו ted.com, יש בו הרצאות מרתקות ממש).

שימו לב לקשר שבין זמן חופשי לייעוד. זמן חופשי מאפשר לנו להתחבר לייעוד שלנו. להתחבר לאותה קריאה נעלה שאנו יכולים להגשים בעולם תוך שימוש במתנות האישיות שלנו ובייחוד שלנו. לא לחינם סגמייסטר מציין חברות כמו גוגל ו-3M שנותנות לעובדים 15-20% מהזמן בעבודה לפתח פרוייקטים אישיים (כך, אגב, הומצאו הפתקים הצהובים השימושיים כל כך).

כמו שאתם מכירים אותי הכתבה הוציאה אותי למסע גילויים נוסף על דור Y, שיש לי איתם היכרות אישית כהורה, מרצה למשפטים ומאמן. המוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים שקראתי הוא צורך חזק מאד בהדרכה, מנטורינג ואימון כחלק מתנאי העבודה (לדוגמה, כתבה מהטיימס הלונדוני). לומר את האמת, זה לא מפתיע.  כאשר קיים דגש על איזון, על התפתחות אישית ועל שמירה אסרטיבית על גבולות, ברור שתבוא גם דרישה לקיומן של מערכות תומכות, ורצוי אישיות.

לדור Y אין מה לומר מלבד “שאפו”!

השאלה לכולנו היא: מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על האיזונים בחיים שלנו?

טייס אוטומטי

אתמול חזרתי הביתה בשעת לילה מאוחרת למדי מהנחיית קורס אימון בירושלים. הייתי צריך לתדלק את הרכב ותכננתי לצאת ביציאת השלום (במקום ברכבת) ולתדלק.

נחשו מה?

הפעם הבאה שחשבתי על התדלוק היה אחרי שכיביתי את מנוע הרכב בחנייה מתחת לבניין. כמובן שלא יצאתי שוב לתדלק…

טוב, זה קורה לכולם! אבל בואו נסתכל רגע על “זה”: זהו הטייס האוטומטי שלי בפעולה. דוגרי, אני מת עליו. בלעדיו לא יכולתי לצחצח שיניים בלי לחשוב על כל תנועה ולכוון אותה, היה לי מאד קשה להתגלח בלי מראה, הייתי צריך לנהוג כמו מי שקיבל רשיון לפני יום והסיוט הגדול ביותר היה לקשור את הנעליים, חוויה לימודית שעדיין חרוטה בזכרוני מגיל 5 (ואסתפק בכך שאומר לכם שמוטוריקה עדינה לא הייתה הצד החזק שלי אז)!

אבל, הטייס האוטומטי לא מסתפק בלהשתלט על אותן פעולות שגרתיות ומשמימות שאף אחד לא נהנה לעשות ולהפוך אותם לטבע שני. הטייס האוטומטי הזה משתלט על כל חלקה טובה שלא שמים אליה לב, ואם הוא לא מכוון בצורה מדוייקת למטרות שלנו, הוא יוביל אותנו למקום שהוא רוצה, ולא למקום שאנחנו רוצים – כמו שקרה לי אתמול בלילה.a

ג’יימס אלן – מראשוני תנועת המודעות האישית –  כותב בספרו האדם כיציר מחשבותיו “אפשר לדמות תודעה של אדם לגן, אשר אפשר לטפחו בתבונה או להזניחו לגדול פרא. אך בין שיטופח ובין שיוזנח – משהו חייב לצמוח בו”. היופי הוא, שאם אנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, המנגנון הזה יאפשר לנו לרתום אותו לצרכנו אבל אם נפקיר את חיינו ליד המקרה, נגיע בוודאות לאנשהו אבל כנראה לא למקום שאנחנו רוצים להגיע (ועל המקום הזה אכתוב בפוסט אחר).

זה מזכיר לי את הקטע מאליס בארץ הפלאות שבו היא מגיעה לעץ של חתול הצ’שייר ושואלת אותו לאיזה כיוון ללכת. הוא שואל אותה לאן היא רוצה להגיע והיא עונה לו שזה לא חשוב, כל עוד תגיע לאנשהו…במקרה זה, ענה החתול, לא חשוב באיזה דרך תלכי, אם תלכי מספיק זמן – תגיעי לאנשהו. הטייס האוטומטי, אם לא נכוונן אותו, יקח אותנו לאנשהו….השאלה היא האם זה המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע?

צריך לומר שבדיוק כמו במטוס, הטייס האוטומטי הוא נפלא. הוא מאפשר לנו “לנעול מטרות” ולהגיע אליהם במאמץ מופחת מזה שהיה נדרש לעשות את הכל “ידנית”. אבל המפתח הוא להיות מכווננים במדוייק למקום שאליו רוצים להגיע ולהרגלים הנדרשים כדי להגיע לשם.

ישבתי הבוקר ושאלתי כמה שאלות שכדאי להתבונן בהם בנושא הטייס האוטומטי:

  1. האם אתה מוצא את עצמך פעם אחר פעם במקומות שאתה בכלל לא רוצה להיות בהם?
  2. האם אתה עושה את אותם דברים שוב ושוב בלי לחשוב על זה (למשל, יוצא לאותם מקומות, חוזר על דפוסים וכו’)?
  3. האם אתה מרגיש בשליטה על חייך?
  4. האם נראה לך שלאנשים סביבך יש חלומות וציפיות גדולים מדי (ואולי בעצם לך יש ציפיות נמוכות מדי)?
  5. האם אתה נמנע מאתגרים או מלקיחת הזדמנויות שנקרות לפניך?

אם ענית בחיוב על חלק מהשאלות האלו, כדאי לבדוק מי במושב הטייס בחיים שלך: אתה או הטייס האוטומטי?

אחרי החגים

אז זהו, “אחרי החגים” הגיע ומבחינתי זה הזמן להתחיל את הבלוג שלי ולכתוב בו באופן סדיר.

לכולנו יש דברים שאנחנו דוחים ומייצרים לעצמנו נקודות ציון, מן “אחרי החגים” כאלו, שלאחריהם נעשה את הדברים שהתחייבנו לעשות. מעניין שדווקא את הדברים שהתחייבנו לעצמנו, אנחנו נוטים לדחות ופה נכנסת באמת לבחינה המילה מחוייבות.

מהי מחוייבות?

בשלב זה הייתם מצפים לדוקטורט שלם על מחוייבות….אבל זה כל כך פשוט, שאני בכלל לא הולך לשם.

מחוייבות היא עשייה. נקודה!

אין שום דרך למדוד מחוייבות אלא דרך העשייה. כאשר אני עושה, אני מחוייב. כאשר אני לא עושה, אני לא מחוייב. זה פשוט, לא קל, אבל פשוט. מחוייבות היא הצעד שבא אחרי התירוצים, הסיפורים, הנימוקים וההסתתרות.

יודה, המאסטר ג’די ממלחמת הכוכבים, אמר, במידה רבה של צדק: “עשה או אל תעשה, אין לנסות”.

מעניין לראות את ההבדלים התרבותיים שמגולמים בלוחות השנה השונים. בלוח השנה הלועזי, ראש השנה הוא יום אחד של חופש, וחוזרים לעבודה. בלוח השנה היהודי, יש את ה”חגים” ובעצם “עסקים כרגיל” מתחיל רק שלושה שבועות אחרי תחילת השנה. בעיניי, זה לא סתם.

שלושת השבועות האלו נועדו לתת לנו שהות לעצור, לבחון את השנה שהייתה והשנה שתהייה, לתכנן, לחשוב ולעבור שוב על החזון שלנו, על המטרות שלנו ועל היעדים הנגזרים מהם. לתכנן בנחת שנה של עשייה וצמיחה.

אילו יעדים בכוונתך להשיג השנה? איך תדע שאתה מחוייב?

זה פשוט….בחן את עשייתך!