Tag Archives: מפה

מהי האנאפורנה שלך?

לקראת הסופ”ש חזרתי משלושה ימי לימוד אינטנסיביים בכנס “תאוצה עסקית 2011”. היום השני והשלישי של הכנס עסקו בשיווק והיו מועילים ומרתקים אך ביום הראשון של הכנס הרצה דורון אראל, הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט, והישראלי הראשון שטיפס על שבע הפסגות (טיפוס על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות).

זו פעם ראשונה שאני שומע את ההרצאה של דורון והיא דיברה אליי מאד, אך לפני שאתייחס אליה – קצת רקע.

זריחה על האנאפורנה

לתחום של טיפוס פסגות נחשפתי בשנות השמונים המאוחרות כשקניתי בארה”ב עותק משומש של הספר של מוריס הרצוג אנאפורנה בו הוא סיפר על הכיבוש הראשון של פסגה שמתנשאת מעל 8 קילומטר באויר (ויש 14 כאלו בעולם) בשנת 1950.

מוזר קצת שהספר דיבר אלי, כי כמו שאתם מכירים אותי, ספורט אתגרי ואני לא ממש דרים בכפיפה אחת. היה משהו בתיאור של כיבוש הפסגה, בראשוניות של ההישג הזה, בעובדה שהיא לא הייתה בכלל ממופה (זו הפעם המתועדת הראשונה שבכלל עלו לשם…), בנחישות והדבקות במטרה ואפילו בסכנה העצומה ומחיר האישי הקיצוני (הרצוג איבד את רוב אצבעות ידיו וכל אצבעות רגליו, ושותפו לואיס לשנאל איבד את אצבעות רגליו) שמילא אותי בהשראה.

אגב, מכל 14 הפסגות, פסגת האנפאפורנה היא המועפלת פחות והקטלנית ביותר באופן יחסי (מכל שלושה מעפילים, אחד לא חוזר). שורת הסיום של הספר מהדהדת לי עד היום – והיא הנושא של הפוסט שלנו – “there are other Annapurnas in the lives of men” או, לכל אחד יש את האנאפורנה שלו.

בנובמבר 2007, במהלך מחקר לחומר רקע לסדנה (בסופו של דבר לא עשיתי בחומר הזה שימוש) קראתי את ספרו של אד ויסטורס (Ed Viesturs) אין קיצורי דרך לפסגה (No Shotcuts to the Top), בו הוא מתאר את כיבוש כל 14 הפסגות שמעל 8000 מטר – לראשונה על ידי אמריקני. אגב, יש רק 21 אנשים שהעפילו לכל 14 הפסגות הללו ורק עשרה מהם עשו זאת ללא חמצן (ובהם ויסטורס). מעניין לציין שויסטורס העפיל לפסגת האוורסט 7 פעמים! שוב נמלאתי השראה.

ויסטורס כתב לאחרונה ספר על K2 – ההר השני בגובהו בעולם, שאותו טרם הספקתי לקרוא.

חזרנו לכנס….דורון אראל עומד על הבמה, ובעיני רוחי עומדים איתו שם מוריס הרצוג ואד ויסטורס.   הייתה לו גם אמירה שאימצתי בשתי ידיים וכדאי לעצור רגע ולחשוב עליה: “מה שמניע אותנו זה לא הלמה (אני רוצה משהו) אלא הכמה (אני רוצה את הדבר)”. זה באמת מה שחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו התשובה הטובה ביותר לשאלה “למה?” היא פשוט ככה. ג’ורג’ מאלורי שניסה פעמיים לטפס על האוורסט בשנות העשרים ונהרג על ההר אמר במענה לשאלה למה הוא רוצה לטפס על האוורסט “because it’s there” – וזו סיבה מצויינת! מה שיכריע את השאלה האם תשיג את מטרתך או לא זו השאלה “כמה אתה רוצה את זה”.

תובנה חשובה נוספת שדורון העלה זו התובנה שלדרך יוצאים רק אחרי שהמשא ומתן הפנימי שלך בשאלה אם אתה רוצה או לא רוצה משהו הוכרע (אני מדבר על רעיון דומה בהרצאה שלי על הבור של העסקים הקטנים). כולנו זוכרים את הדברים שלגביהם יצאנו לדרך למרות שלא היינו “סגורים” עליהם. אני לא יודע מה הייתה התוצאה עבורכם, לי הם לא עבדו.

הנקודה השלישית שמאד התחברתי אליה היא סרטון שהוא הקרין על הטיפוס. בגבהים כאלו אין לגוף מספיק חמצן והתנועה איטית מאד. בשיפועים העליונים של האוורסט, עולים צעד אחד כל 15 שניות (!!). על זה דורון אמר “המלחמה האמיתית היא על העוד צעד אחד”.  אני חושב שזה נכון לגבי כל פרוייקט שאנו נוטלים על עצמנו. אנחנו חייבים למפות את הדרך ואז ללכת אותה צעד אחר צעד כשהמלחמה האמיתית היא רק לקחת את הצעד הבא. עם כל צעד שאני לוקח, אני מסתכל על הצעד הבא, ורק עליו.

וזה מחזיר אותי אל הכותרת של הפוסט: מה האנאפורנה שלך?

לכולנו יש הר של 8000 מטר בחיינו (אוורסט, אנאפורנה או K2). זהו אותו הישג או פרוייקט שיקח אותנו לפסגה. עבור חלקנו, ההר הוא חלום ערטילאי, לא ברור ואפוף עננים. יש אחרים שיודעים מהו החלום אך מסתובבים בתחתית ההר, ועיניהם נשואות לפסגה. יש את אלו שיצאו לדרך, ואיפה שהוא הלכו לאיבוד במקום קר ובלתי ממופה. ויש את אלו שיצאו לדרך ונתקעו. חלק נתקעו במקום הנוח (יחסית) של מחנה הבסיס, חלק נתקעו במקום פחות נוח ועושים את המיטב לשרוד וחלק נתקעו בדחיפה האחרונה לפסגה – בכל מקרה הם תקועים.

כדאי לעצור לרגע ולבדוק את הדברים הבאים:

1. מהו החלום שלי?

2. כמה זה חשוב לי? האם אני מחוייב באמת?

3. מהי הדרך לפסגה? כיצד אני יכול ליצור מפה ברורה?

4. מהן ההכנות (התשתית) שצריך לעשות עוד לפני שיוצאים?

5. איך אדע שאני בדרך הנכונה?

6. מה עושים כשנתקעים?

7. מהו תהליך קבלת ההחלטות שלי בכל נקודה לאורך הדרך?

גם אני יוצא למסע חדש (אולי מחודש?) להר שלי. מיפיתי את הדרך, יש לי “כמה” ענק ותוכנית פעולה מפורטת. אעדכן לאורך הדרך ממסע יוצא דופן!

אני מצרף לך קישורים לאתר האינטרנט של דורון אראל ושל אד ויסטורס.

להצלחתך,

מייקל

איפה ומתי?

לצמד הקומיקאים האמריקנים הגאונים, באד אבוט ולו קוסטלו, יש תסכית נהדר שבו אבוט (הרזה) מציע לאדם שנכנס לחדרם במלון להתערב איתו שהוא בעצם בכלל לא נמצא כאן. המבקר רואה כסף קל, ומסכים. אבוט אומר למבקר “נכון שאתה לא בשיקגו, בפילדלפיה או בסיינט לואיס?” עונה המבקר “נכון”. “אז אם כך”, ממשיך אבוט, “אתה כנראה במקום אחר, לא?”. זה נשמע סביר, וגם לזה מסכים המבקר. “כלומר”, אומר אבוט בתחושת ניצחון “אם אתה במקום אחר, אתה אינך יכול להיות כאן” ולוקח את דמי ההתערבות. זה מצא חן בעיני המבקר, והוא מחליט לנסות את זה על קוסטלו, שישן בשקט על הספה. שניה לפני שהוא מגיע לסוף ההתערבות, חוטף קוסטלו את הכסף וחוזר לספה. כשהמבקר מתרעם, אומר לו קוסטלו: “מה אתה רוצה? אתה בכלל לא כאן…לא יכול להיות שלקחתי לך כסף!”. הנה הקטע המקורי, אמנם בלי תרגום, אבל בהחלט שווה צפייה:

מה מצחיק בקטע הזה? הלוגיקה המופרעת שלו. הכל לוגי, הכל נכון על פניו – אבל אין לזה שום קשר למציאות.

אז איפה זה נוגע בחיינו? באורח תמוה למדי, גם אנחנו עושים לעצמנו את אותם תכסיסים בדיוק. כאשר אנחנו עסוקים באירועים וטעויות מהעבר, אנחנו נמצאים במקום אחר – לא כאן. לעיתים תכופות, כאשר אנחנו לא עסוקים בעבר, אנחנו נוטים לדאוג לגבי העתיד. הבעיה היא שאת העבר לא ניתן לשנות ואילו העתיד לא קרה עדיין, וכולו לוטה בערפל ואנחנו עסוקים בספקולציות “על ריק”. למעשה, אנחנו נותנים לעבר ולעתיד (לצמד השדונים: “לורק” ו”אילואז”) לשלוט לנו על החיים. אלא שהחיים קורים ברגע זה! החיים אינם מה שהיה ואינם מה שיהיה. הם מה שיש כאן ועכשיו. אם אני לא נוכח כאן ועכשיו, אני לא חי את חיי. נקודה!

אל תבינו אותי לא נכון: אנחנו מי שאנחנו היום בזכות העבר שלנו, וחלומותינו לעתיד ותוכניות העבודה שלנו מחברות אותנו עם התשוקה לשיפור מתמיד בחיים. אני לא מציע להתעלם מהעבר ולזרוק את העתיד לפח. אני רק מציע שנבדוק את עצמנו לראות איפה הפוקוס שלנו נמצא בחלקים נרחבים של הזמן, כי לחיות אפשר רק כאן ועכשיו. עוד דבר שאסור לשכוח הוא שהפעולות שלנו היום יוצרות את העתיד שלנו. לכן, תכנון העתיד ופעולה נחושה בהווה מחוייבים. רק אסור לשכוח שאנחנו חיים כאן ועכשיו.

אז מה עשיתם היום בשביל עצמכם להיום?

אשמח כמובן לשמוע בתגובות….

השומרוני הטוב (או: איפה המיקוד שלי?)…..

הכל התחיל בסיפור מהברית החדשה. לא ניכנס אליו כאן אבל מי שרוצה יכול למצוא אותו בפרק י’ בספר לוקאס. מסופר על אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו ובדרך תקפו אותו שודדים, פצעו אותו והשאירו אותו לצד הדרך. כמה אנשים עברו לידו בדרך ולא עשו כלום. עבר שם שומרוני אחד שחבש את פצעיו, לקח אותו לאכסניה ואף שילם לבעל האכסניה שיטפל בו למשך עוד כמה ימים.

מכאן המונח “השומרוני הטוב” לאדם אשר מסייע לאחר הנתון בצרה שלא על מנת לקבל פרס. סיפור זה הוא ההשראה לחוקי “השומרוני הטוב” במדינות רבות בעולם, ובישראל לחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב לסייע לאדם במצוקה. פרק הסיום הבלתי נשכח של סיינפלד נסוב סביב החוק הזה:

אחד המחקרים הידועים ביותר בפסיכולוגיה הוא מחקר שערכו דרלי ובטסון בשנת 1973 בפרינסטון. הם לקחו סטודנטים לתיאולוגיה נוצרית באוניברסיטה ושלחו חלק מהם לתת הרצאה על…..סיפור השומרוני הטוב. לחלקם אמרו שההרצאה בעוד זמן רב, לחלקם בעוד זמן קצר ואת חלק מהסטודנטים הלחיצו ואמרו שההרצאה כבר באיחור ושלחו אותם לדרכם. כמו כל ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באירוע מבויים של פצוע השוכב בדרך וזקוק לעזרה. מסתבר, שמבין “הלחוצים”, רק 10% עצרו להושיט עזרה, וזאת בעודם בדרכם לתת הרצאה על סיפור השומרוני הטוב, להרעיף עליו שבחים ו”לקרוע” את שני האנשים שלא עצרו בדרך להושיט עזרה! אגב, בסיכום כולל, רק 40% מהמשתתפים בניסוי (מכל שלוש הקבוצות) עצרו להגיש עזרה.

רגע אחד….מה קורה פה? סטודנט לכמורה, שיודע בדיוק מה היחס בברית החדשה לשניים שלא עצרו לעזור לפצוע למול השבח שהורעף על ראש השומרוני הטוב עושה בדיוק את אותו דבר וזאת בעודו בדרכו ללמד את השיעור הזה ממש? זה פשוט בלתי נתפס. הרי ברור לנו שלא מדובר באנשים רעים, אטומים וחסרי לב. להפך, מדובר באנשים שלומדים לכמורה כדי להקדיש את חייהם לדתם ולשירות אנשי קהילתם. אז מה הסיפור?

האמת היא, שהסיפור פשוט. בעודם ממוקדים במשימה (הלא באמת חשובה) של מתן ההרצאה ובעובדה שהם מאחרים, הם לא עצרו בכלל לבדוק מה באמת חשוב. הרי כל אדם בר דעת מבין שלעזור לאדם פצוע חשוב עשרות מונים יותר מאשר ההרצאה – אלא שהם פשוט לא ראו את הפצוע. החוקרים אומרים שבחלק מהמקרים, המרצים הממהרים נאלצו לעבור ממש מעל האדם הפצוע כדי להגיע למחוז חפצם, והדבר לא עצר בעדם. זו אינה רשעות ולא טמטום – בסך הכל מדובר על פוקוס לא נכון.

צפו בקטע הוידיאו הבא לפני שאתם ממשיכים לקרוא וחשוב מאד – תספרו כמה פעמים הקבוצה הלבנה מוסרת את הכדור:

זוהי, כמובן, וריאציה על ניסוי הגורילה הידוע. אבל אם לא הכרתם את זה קודם, האם ראיתם את הדובון הרוקד בפעם הראשונה?

בעודנו ממוקדים בספירת המסירות של הקבוצה הלבנה, קורה אירוע אחר ואנו עוורים אליו. האם זה בהכרח רע? לא. אבל כאשר אנחנו לא ערים למתרחש סביבנו, אנחנו לא יכולים להיות ערים לשינויים שקורים בסביבה, להתאמות שצריך לערוך או לפצועים שצריך להושיט להם עזרה.

חשוב לי לדייק בעניין המיקוד: יש פה שתי מלכודות – ולא אחת:

1. מלכודת הטשטוש – העדר בחירה מושכלת של מטרה נכונה וספציפית אליה אנו מכוונים (דיברתי על מלכודת זו בהקשר אחר קצת בפוסט הקודם על המפה).

2. מלכודת רטיית הסוס – מיקוד יתר במשימה נתונה (חשובה יותר או פחות) תוך התעלמות מכל מה שקורה סביבנו.

אז איפה נקודת האיזון?

נקודת האיזון בהקשר של מיקוד נמצאת בדיוק בין שתי המלכודות. מחד גיסא, בלי מפה ברורה של מטרות ותוכנית עבודה, הכל יהיה מטושטש ולא ברור. מאידך גיסא, אנו חיים בעולם דינמי ומשתנה. זה קצת כמו מצלמה: יש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא קרוב מדי (אזור הרטייה) ויש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא רחוק מדי (אזור הטשטוש). בין השניים האלו שוכן אזור נפלא, הוא אזור המיקוד – זהו האזור שבו אני יודע לאן אני מכוון ולאן אני הולך אך אני מודע לסביבתי ורגיש למה שקורה שם. בעצם, אני פתוח לפידבקים מהמציאות ומצליח לעשות אינטגרציה לדברים שמגיעים “על הדרך”.

באיזה אזור אתם עכשיו בחיים? מה אתם צריכים כדי ליצור מיקוד אמיתי וחד בחייכם? האם המטרות ברורות לכם? האם יש לכם את היכול לראות את מה שקורה מסביב, תוך שמירה על הדרך?

מייקל בן-דוד, מאמן עסקי

נ.ב אשמח מאד לשמוע את מחשבותיכם על הפוסט הזה. כדי לכתוב תגובה, לחצו על המילה comments למעלה ותגללו לסוף העמוד. אני גם מזמין אתכם לשתף את חבריכם על ידי לחיצה על הסמל של הפייסבוק בשורה מתחת.