Tag Archives: סיינפלד

השומרוני הטוב (או: איפה המיקוד שלי?)…..

הכל התחיל בסיפור מהברית החדשה. לא ניכנס אליו כאן אבל מי שרוצה יכול למצוא אותו בפרק י’ בספר לוקאס. מסופר על אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו ובדרך תקפו אותו שודדים, פצעו אותו והשאירו אותו לצד הדרך. כמה אנשים עברו לידו בדרך ולא עשו כלום. עבר שם שומרוני אחד שחבש את פצעיו, לקח אותו לאכסניה ואף שילם לבעל האכסניה שיטפל בו למשך עוד כמה ימים.

מכאן המונח “השומרוני הטוב” לאדם אשר מסייע לאחר הנתון בצרה שלא על מנת לקבל פרס. סיפור זה הוא ההשראה לחוקי “השומרוני הטוב” במדינות רבות בעולם, ובישראל לחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב לסייע לאדם במצוקה. פרק הסיום הבלתי נשכח של סיינפלד נסוב סביב החוק הזה:

אחד המחקרים הידועים ביותר בפסיכולוגיה הוא מחקר שערכו דרלי ובטסון בשנת 1973 בפרינסטון. הם לקחו סטודנטים לתיאולוגיה נוצרית באוניברסיטה ושלחו חלק מהם לתת הרצאה על…..סיפור השומרוני הטוב. לחלקם אמרו שההרצאה בעוד זמן רב, לחלקם בעוד זמן קצר ואת חלק מהסטודנטים הלחיצו ואמרו שההרצאה כבר באיחור ושלחו אותם לדרכם. כמו כל ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באירוע מבויים של פצוע השוכב בדרך וזקוק לעזרה. מסתבר, שמבין “הלחוצים”, רק 10% עצרו להושיט עזרה, וזאת בעודם בדרכם לתת הרצאה על סיפור השומרוני הטוב, להרעיף עליו שבחים ו”לקרוע” את שני האנשים שלא עצרו בדרך להושיט עזרה! אגב, בסיכום כולל, רק 40% מהמשתתפים בניסוי (מכל שלוש הקבוצות) עצרו להגיש עזרה.

רגע אחד….מה קורה פה? סטודנט לכמורה, שיודע בדיוק מה היחס בברית החדשה לשניים שלא עצרו לעזור לפצוע למול השבח שהורעף על ראש השומרוני הטוב עושה בדיוק את אותו דבר וזאת בעודו בדרכו ללמד את השיעור הזה ממש? זה פשוט בלתי נתפס. הרי ברור לנו שלא מדובר באנשים רעים, אטומים וחסרי לב. להפך, מדובר באנשים שלומדים לכמורה כדי להקדיש את חייהם לדתם ולשירות אנשי קהילתם. אז מה הסיפור?

האמת היא, שהסיפור פשוט. בעודם ממוקדים במשימה (הלא באמת חשובה) של מתן ההרצאה ובעובדה שהם מאחרים, הם לא עצרו בכלל לבדוק מה באמת חשוב. הרי כל אדם בר דעת מבין שלעזור לאדם פצוע חשוב עשרות מונים יותר מאשר ההרצאה – אלא שהם פשוט לא ראו את הפצוע. החוקרים אומרים שבחלק מהמקרים, המרצים הממהרים נאלצו לעבור ממש מעל האדם הפצוע כדי להגיע למחוז חפצם, והדבר לא עצר בעדם. זו אינה רשעות ולא טמטום – בסך הכל מדובר על פוקוס לא נכון.

צפו בקטע הוידיאו הבא לפני שאתם ממשיכים לקרוא וחשוב מאד – תספרו כמה פעמים הקבוצה הלבנה מוסרת את הכדור:

זוהי, כמובן, וריאציה על ניסוי הגורילה הידוע. אבל אם לא הכרתם את זה קודם, האם ראיתם את הדובון הרוקד בפעם הראשונה?

בעודנו ממוקדים בספירת המסירות של הקבוצה הלבנה, קורה אירוע אחר ואנו עוורים אליו. האם זה בהכרח רע? לא. אבל כאשר אנחנו לא ערים למתרחש סביבנו, אנחנו לא יכולים להיות ערים לשינויים שקורים בסביבה, להתאמות שצריך לערוך או לפצועים שצריך להושיט להם עזרה.

חשוב לי לדייק בעניין המיקוד: יש פה שתי מלכודות – ולא אחת:

1. מלכודת הטשטוש – העדר בחירה מושכלת של מטרה נכונה וספציפית אליה אנו מכוונים (דיברתי על מלכודת זו בהקשר אחר קצת בפוסט הקודם על המפה).

2. מלכודת רטיית הסוס – מיקוד יתר במשימה נתונה (חשובה יותר או פחות) תוך התעלמות מכל מה שקורה סביבנו.

אז איפה נקודת האיזון?

נקודת האיזון בהקשר של מיקוד נמצאת בדיוק בין שתי המלכודות. מחד גיסא, בלי מפה ברורה של מטרות ותוכנית עבודה, הכל יהיה מטושטש ולא ברור. מאידך גיסא, אנו חיים בעולם דינמי ומשתנה. זה קצת כמו מצלמה: יש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא קרוב מדי (אזור הרטייה) ויש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא רחוק מדי (אזור הטשטוש). בין השניים האלו שוכן אזור נפלא, הוא אזור המיקוד – זהו האזור שבו אני יודע לאן אני מכוון ולאן אני הולך אך אני מודע לסביבתי ורגיש למה שקורה שם. בעצם, אני פתוח לפידבקים מהמציאות ומצליח לעשות אינטגרציה לדברים שמגיעים “על הדרך”.

באיזה אזור אתם עכשיו בחיים? מה אתם צריכים כדי ליצור מיקוד אמיתי וחד בחייכם? האם המטרות ברורות לכם? האם יש לכם את היכול לראות את מה שקורה מסביב, תוך שמירה על הדרך?

מייקל בן-דוד, מאמן עסקי

נ.ב אשמח מאד לשמוע את מחשבותיכם על הפוסט הזה. כדי לכתוב תגובה, לחצו על המילה comments למעלה ותגללו לסוף העמוד. אני גם מזמין אתכם לשתף את חבריכם על ידי לחיצה על הסמל של הפייסבוק בשורה מתחת.