Tag Archives: עשייה

שמונה עקרונות ההצלחה

האמת היא, שכמעט סיימתי לכתוב פוסט על החולשות הגדולות ביותר שלנו (אל דאגה….אני מבטיח לפרסם אותו בקרוב), כשראיתי ב-TED – ללא ספק האתר האינטלגנטי ביותר באינטרנט עם אוסף של הרצאות קצרות בנות 20-3 דקות של מרצים יוצאי דופן בהרבה מאד נושאים – הרצאה קצרצרה של ריצ’רד סיינט ג’ון.

ריצ’רד הוא מעצב תעשייתי ולימים איש שיווק מבריק שבילה 10 שנים במחקר אישי על הצלחה וראיין לצורך זה 500 אנשים מצליחים. בספרו על הצלחה, הוא מספר שלפני 10 שנים, בטיסה לסן פרנסיסקו, ישבה לידו נערה מתבגרת שמשפחתה הענייה התפרקה והיא הייתה בדרכה לגור עם קרובי משפחה. היא שאלה אותו מה הוא עושה והאם הוא מצליח, והוא סיפר לה שהוא בקושי הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון. היא שאלה אותו האם הוא מיליונר, וברגע של כנות הוא ענה לה שכן, אך אין לו מושג למה ושכסף לא באמת חשוב לו. היא אמרה שנמאס לה להיות ענייה ולה זה דווקא כן חשוב…ואז הגיעה השאלה הגורלית: היא שאלה אותו “מה באמת גורם להצלחה?” ולהפתעתו, לא הייתה לו תשובה.

כדי למצוא את התשובה, הוא לקח רשימת מקצועות לפי א-ב ובמשך קרוב לעשור הוא ראיין כמה אנשים מובילים מכל מקצוע, 500 במספר. לזה הוא הוסיף אלפי ריאיונות עם מצליחנים שאסף מספרים, ראיונות בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט ותימלל את כולם. הוא עשה ניתוח מדוקדק של כל אלפי עמודי הטקסט המתומלל ומצא שאנשים התייחסו לכ-300 גורמי הצלחה. אך בסופו של דבר כולם היתרגמו לשמונה עקרונות יסוד שפורסמו לאחרונה בספר חדש.

אם הסיפור של ריצ’רד נשמע לכם קצת מוכר, זה בגלל שהפרוייקט שלו דומה מאד לזה שערך נפוליאון היל בתחילת המאה הקודמת. הספר המוכר ביותר של היל, “חשוב והתעשר“, הוא בעצם תמצית של סדרת הספרים “חוקי ההצלחה ב-16 שיעורים” שפורסמו כמעט עשור לפני “חשוב והתעשר”. אגב, את חוקי ההצלחה באנגלית ניתן להוריד אליכם למחשב כאן (הספר יעסיק אתכם לכמה שעות טובות, יש בו 1170 עמודים).

סיינט ג’ון מתמצת את המחקר שלו לשמונה עקרונות בהרצאה הבאה (משום מה היא עולה בלי תרגום לעברית – לחצו כאן לצפות עם תרגום):

אז מהם שמונה העקרונות?

1. תשוקה – המניע החזק ביותר לפעולה היא התשוקה. כשאנחנו עסוקים בדברים שמרתקים אותנו, שמרגשים אותנו, הזמן חולף בכלל בלי שנרגיש (מצב שהפסיכולוג החיובי מיהלי צ’יקסנטמיהלי מכנה FLOW). עבורי, התשוקה שלי היא ללמד וללמוד – כשאני מרצה, מנחה סדנה או מאמן – זו לא עבודה בכלל, זה כיף.

2. עבודה קשה – דברים לא קורים מעצמם. צריך לפעול ולעשות כדי לגרום לדברים לקרות. זה לא אומר להפוך להיות וורקהוליק בלי חיים, אבל חייבים לעשות את הפעולות הנדרשות להצלחה. אגב….עבודה קשה שתשוקה בצידה היא מהנה מאד. יש שם הרבה כיף. כך זה עבורי להכין את הפוסטים האלו בבלוג שלי, זה נראה קליל, אבל לכל פוסט כזה נכנסות כמה שעות עבודה של קריאה, חיפוש חומר וכתיבה. אבל אני באמת נהנה מכל רגע.

3. מיקוד – יש ביטוי באנגלית jack of all trades, master of none שמדבר על אדם שיודע קצת על הכל אך אינו מקצוען אמיתי באף אחד מהם. הדבר בא מחוסר מיקוד. מומחיות דורשת מיקוד, והשוק היום מחפש מומחיות. העולם המודרני פתח אפשרויות בלתי מוגבלות לאיתור בעלי מקצוע (דרך תקשורת, תחבורה ואינטרנט). השיווק היום בנוי על מומחיות בנישה ולא על תואר כללי.

4. לדחוף – לכולנו יש מגבלות שאותן שמנו על עצמנו ומגבלות וקשיים חיצוניים. המשותף לכל המצליחנים הוא שהם דוחפים את עצמם מעבר למגבלות של הביישנות, של חוסר האמון העצמי, של הביקורת הפנימית שלהם. כלל ההצלחה ה-16 של נפוליאון היל – כלל הזהב – הוא “אתה יכול לעשות את אשר אתה מאמין שאתה יכול לעשות”. זוהי אמונה שאותה צריך לייצר, לתחזק ולדחוף את עצמנו אליה כל הזמן.

5. שירות – הצלחה היא פונקציה של שירות לאחרים. מתן ערך אמיתי לחייהם של אחרים, כשהוא נעשה מתוך תשוקה ומיקוד, מוביל לתוצאות יוצאות דופן. אגב, אם תהיתם מה מייצר תמורה כלכלית, זה הסוד. אנשים משלמים ביד רחבה כשהם מקבלים ערך אמיתי.

6. רעיונות – אנשים מצליחים מייצרים המון רעיונות טובים. הם עסוקים במציאת רעיונות לפתרון בעיות. סיינט ג’ון מציין שלא צריך קסמים כדי לייצר רעיונות טובים. הנוסחה פשוטה: הקשבה, התבוננות, סקרנות, שאילת שאלות, פתרון בעיות ויצירת חיבורים.

7. שיפור – מצליחנים עסוקים כל הזמן בשיפור. שיפור של עצמם ושיפור של מה שהם עושים. שווה רק לשים לב שכדי לשפר, צריך למדוד את התוצאות, לבדוק מה רוצים ולהשקיע בכך זמן ועבודה.

8. התמדה – באופן מפתיע, לא הכל ילך כפי שתכננו. אנחנו נקבל תוצאות לא רצויות, נקבל מהמציאות פידבק על הדברים שאנחנו עושים שלא עובדים ויש דחייה. הצלחה נובעת מהיכולת שלנו ללמוד כל הזמן ולשפר (אז תסתכלו שוב בעיקרון 7).

וכמה מלים על הצלחה…הצלחה היא תהליך מתמשך, לא דרך חד סטרית.

במצגת של ריצ’רד התהליך מתחיל ב-work, בראש העמוד, וממשיך בכיוון השעון:

וזה סוד ההצלחה לפי ריצ’רד סנט ג’ון….

איפה הידע הזה פוגש אתכם בחיים? אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות פה למטה, או כאן.

אהבתם? שתפו את חבריכם באמצעות כפתור share/שתף בפייסבוק פה למטה….אגב, אם עוד לא הצטרפתם לדף החברים של פורלייף בפייסבוק, לחצו כאן.

לשירותכם תמיד,

מייקל

איפה ומתי?

לצמד הקומיקאים האמריקנים הגאונים, באד אבוט ולו קוסטלו, יש תסכית נהדר שבו אבוט (הרזה) מציע לאדם שנכנס לחדרם במלון להתערב איתו שהוא בעצם בכלל לא נמצא כאן. המבקר רואה כסף קל, ומסכים. אבוט אומר למבקר “נכון שאתה לא בשיקגו, בפילדלפיה או בסיינט לואיס?” עונה המבקר “נכון”. “אז אם כך”, ממשיך אבוט, “אתה כנראה במקום אחר, לא?”. זה נשמע סביר, וגם לזה מסכים המבקר. “כלומר”, אומר אבוט בתחושת ניצחון “אם אתה במקום אחר, אתה אינך יכול להיות כאן” ולוקח את דמי ההתערבות. זה מצא חן בעיני המבקר, והוא מחליט לנסות את זה על קוסטלו, שישן בשקט על הספה. שניה לפני שהוא מגיע לסוף ההתערבות, חוטף קוסטלו את הכסף וחוזר לספה. כשהמבקר מתרעם, אומר לו קוסטלו: “מה אתה רוצה? אתה בכלל לא כאן…לא יכול להיות שלקחתי לך כסף!”. הנה הקטע המקורי, אמנם בלי תרגום, אבל בהחלט שווה צפייה:

מה מצחיק בקטע הזה? הלוגיקה המופרעת שלו. הכל לוגי, הכל נכון על פניו – אבל אין לזה שום קשר למציאות.

אז איפה זה נוגע בחיינו? באורח תמוה למדי, גם אנחנו עושים לעצמנו את אותם תכסיסים בדיוק. כאשר אנחנו עסוקים באירועים וטעויות מהעבר, אנחנו נמצאים במקום אחר – לא כאן. לעיתים תכופות, כאשר אנחנו לא עסוקים בעבר, אנחנו נוטים לדאוג לגבי העתיד. הבעיה היא שאת העבר לא ניתן לשנות ואילו העתיד לא קרה עדיין, וכולו לוטה בערפל ואנחנו עסוקים בספקולציות “על ריק”. למעשה, אנחנו נותנים לעבר ולעתיד (לצמד השדונים: “לורק” ו”אילואז”) לשלוט לנו על החיים. אלא שהחיים קורים ברגע זה! החיים אינם מה שהיה ואינם מה שיהיה. הם מה שיש כאן ועכשיו. אם אני לא נוכח כאן ועכשיו, אני לא חי את חיי. נקודה!

אל תבינו אותי לא נכון: אנחנו מי שאנחנו היום בזכות העבר שלנו, וחלומותינו לעתיד ותוכניות העבודה שלנו מחברות אותנו עם התשוקה לשיפור מתמיד בחיים. אני לא מציע להתעלם מהעבר ולזרוק את העתיד לפח. אני רק מציע שנבדוק את עצמנו לראות איפה הפוקוס שלנו נמצא בחלקים נרחבים של הזמן, כי לחיות אפשר רק כאן ועכשיו. עוד דבר שאסור לשכוח הוא שהפעולות שלנו היום יוצרות את העתיד שלנו. לכן, תכנון העתיד ופעולה נחושה בהווה מחוייבים. רק אסור לשכוח שאנחנו חיים כאן ועכשיו.

אז מה עשיתם היום בשביל עצמכם להיום?

אשמח כמובן לשמוע בתגובות….

ארבע דקות…

זו הייתה עובדה. עובדה שהייתה ידועה עוד מימי יון העתיקה: בן אנוש שרץ במהירות הגבוהה ביותר האפשרית אינו יכול לגמוע מייל אחד (1609 מטר) בפחות מארבע דקות.

עובדה. זה מעולם לא נעשה.

נכון, בתחילת המאה העשרים קוצרו הזמנים מסביבות ארבע וחצי דקות לסביבות 4:03. אך ידוע היה שאין שום דרך לפרוץ את מחסום ארבע הדקות. יש אצנים שאף הגיעו ל- 4:01. אך ברור היה שלא ניתן לשבור את מחסום ארבע הדקות. זו עובדה. זה בכלל לא נתון במחלוקת!

היו מדענים שטענו שמדובר במגבלה פזיולוגית, שכן אין ביכולתן של הריאות לספק די חמצן לגוף לביצוע המשימה.

רוג’ר בניסטר היה אצן בריטי חובב שנכשל כשלון צורב בריצת ה-1500 מ’ באולימפיאדת 1952. האצן המבטיח הגיע רביעי ולמרות ששבר שיא בריטי, הוא חזר הביתה בלי מדליה. בניסטר מספר שהיה קרוב לפרישה מהריצה, עד שניצת בו חלום: לפרוץ את מחסום ארבע הדקות.
למרות שהדבר בלתי אפשרי….זו הרי עובדה!

בניסטר עבד כמעט שנתיים על פריצת המחסום, ונכשל כשלון פומבי במהלך שנת 1953. הוא סיים את המירוץ בזמן של 4:03.6. עדיין רחוק מאד (באופן יחסי……) מהמחסום. בניסטר לא אמר נואש והיה מחוייב לחלום שלו. הוא ישבור את המחסום!

ב-6 במאי 1954, לפני 56 שנה בדיוק, בניסטר רץ באוקספורד. מזג האויר היה בעייתי, ובניסטר חשב לא לרוץ בכלל. אך החלום היה חזק ממנו! בניסטר רץ את המרוץ וסיים בתוצאה של שלוש דקות 59.4 שניות!
רגע, אבל זה בלתי אפשרי……זו עובדה שידועה כבר 2500 שנה…..

בניסטר פשוט לא הסכים לקבל את העובדה כזו. הוא החליט שרק הוא יכול לקבוע מה אפשרי עבורו ומה לא אפשרי עבורו.

המעניין הוא, ששיאו של בניסטר נשבר רק 46 ימים לאחר מכן, ע”י הרץ האוסטרלי ג’ון לנדי. גם שיא זה לא החזיק מעמד והיום השיא הוא שלוש דקות 43.13 שניות. אגב, הרץ האמריקני סטיב סקוט רץ מייל בפחות מארבע דקות 136 פעמים…בעצמו.

מסתבר, שכאשר אמונה מגבילה נפרצת, היא מתנפצת לרסיסים בקול שאון!

רוג’ר בניסטר, האיש שלא הסכים לקבל “עובדה” ככזו אמר:
The man who can drive himself further once the effort gets painful is the man who will win

לכולנו יש אמונות מגבילות, מן “ארבע דקות” שלנו. אני רוצה להזמין אותנו להסתכל על אמונה כזו ולשאול:

  • מה בלתי אפשרי עבורי?
  • מה ברור לי שאני לא יכול לעשות?
  • האם מישהו אחר עשה את זה? האם מישהו עשה דבר דומה?
  • מהו הצעד הראשון לקראת ההגשמה שאני יכול לנקוט עכשיו?

שיהיה לנו בהצלחה!

הנה קטע וידאו על המירוץ ההיסטורי של רוג’ר בניסטר:

תומר גרינבאום, עמית יקר למקצוע ומתאמן שלי, כתב פוסט שבו הוא סיפר על ה”ארבע דקות” שלו (וגם הזכיר את רוג’ר בניסטר) – שבעקבות אימון כבש את פסגת הפחד שלו ויצר פריצת דרך מדהימה בחייו. את הפוסט של תומר תוכלו לקרוא כאן.

מייקל בן-דוד

מאמן אישי ועסקי לאנשים מוכשרים

על החירות (והחופש) – פוסט לפסח

כן, אני יודע! ג’ון סטיוארט מיל כבר השתמש בכותרת הזו לספרו בשנת 1859.

בספר, מיל קובע שחירות כוללת בחובה שני עקרונות בסיס: העיקרון הראשון הוא כי “ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון”. העיקרון השני, מדבר על התנאים שבהם למרות עקרון הריבונות, יהיה מותר לאחר (או לחברה) “להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים”. אכן, התפיסה הליברלית אימצה את ריבונות היחיד כמגדירה יחידה של חירות. בעצם, ניתן לדבר על חופש כחירות במובן אני אדון לעצמי ואין לאדם אחר שום כוח להכריח אותי לעשות דבר שאיני חפץ בו (למעט כדי למנוע נזק לאחרים). זהו החופש במובן הפוליטי, במובן של זכויות האדם, במובן של חירות משעבוד ומשליטה של אחרים.

ואולם, באופן ערכי, החופש רחב בהרבה מן החירות והוא הערך הבסיסי והיקר לי ביותר.  חופש זה כולל בתוכו שני מרכיבים נוספים:

חופש כחוסר תלות – חוסר תלות היא עצמאות. כשאני עצמאי, אני בעל כל המשאבים הדרושים לי. אינני תלוי באף אדם אחר. אני אדון למחשבותי, אדון לאושרי וחיי אינם תלויים באיש. זהו רכיב בסיסי ביותר בחופש. בלעדיו, החופש אינו אפשרי בכלל, וחירות לבדה אינה אלא צל עמום.

מעל הכל, עומד החופש כהוויה – הוויה של חופש עומדת מעל לרכיביה הפיזיים. משמעותה היא שכאשר אני בהוויה של חופש, אני פועל מתוך הבחירה האולטימטיבית בי ובחיי. יש ביכולתי להסתכל על כל פעולה, על כל צומת ולבחור את שנכון לי באמת – מתוך עירנות מודעת. בהוויה של חופש, אני מרשה לעצמי לפעול ולנקוט עמדה. בהוויה של חופש, יש לי אומץ לתפוס את החיים בשתי ידיים ולבחור מחדש את עצמי בכל רגע נתון.

זוהי העוצמה הגדולה ביותר שקיימת, והחיבור לחופש הזה יוצר חיבור לענק שבתוך כל אחד מאיתנו. הבחירה האולטימטיבית אינה בין חירות לעבדות; היא בין חופש לקהות.

קופי ענאן, מזכ”ל האו”ם הקודם, אמר בנאום קבלת פרס נובל לשלום בשנת 2001 את הדברים הבאים:

“To live is to choose. But to choose well, you must know who you are and what you stand for, where you want to go and why you want to get there.”

אז אנחנו לא מסתפקים בחירות, ולוקחים לעצמנו גם חופש – חופש ליצור את חיינו, חופש להיות אנחנו, חופש להיות בהירים וחדים עם עצמנו, חופש ליצור, לאהוב, ליהנות ופשוט להיות…

שיהיה לנו חג של חופש, ושנחגוג אותו עם השיר הבא, ישן ואהוב:

השומרוני הטוב (או: איפה המיקוד שלי?)…..

הכל התחיל בסיפור מהברית החדשה. לא ניכנס אליו כאן אבל מי שרוצה יכול למצוא אותו בפרק י’ בספר לוקאס. מסופר על אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו ובדרך תקפו אותו שודדים, פצעו אותו והשאירו אותו לצד הדרך. כמה אנשים עברו לידו בדרך ולא עשו כלום. עבר שם שומרוני אחד שחבש את פצעיו, לקח אותו לאכסניה ואף שילם לבעל האכסניה שיטפל בו למשך עוד כמה ימים.

מכאן המונח “השומרוני הטוב” לאדם אשר מסייע לאחר הנתון בצרה שלא על מנת לקבל פרס. סיפור זה הוא ההשראה לחוקי “השומרוני הטוב” במדינות רבות בעולם, ובישראל לחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב לסייע לאדם במצוקה. פרק הסיום הבלתי נשכח של סיינפלד נסוב סביב החוק הזה:

אחד המחקרים הידועים ביותר בפסיכולוגיה הוא מחקר שערכו דרלי ובטסון בשנת 1973 בפרינסטון. הם לקחו סטודנטים לתיאולוגיה נוצרית באוניברסיטה ושלחו חלק מהם לתת הרצאה על…..סיפור השומרוני הטוב. לחלקם אמרו שההרצאה בעוד זמן רב, לחלקם בעוד זמן קצר ואת חלק מהסטודנטים הלחיצו ואמרו שההרצאה כבר באיחור ושלחו אותם לדרכם. כמו כל ניסוי מעניין בפסיכולוגיה, בדרכם להרצאה נתקלו הסטודנטים באירוע מבויים של פצוע השוכב בדרך וזקוק לעזרה. מסתבר, שמבין “הלחוצים”, רק 10% עצרו להושיט עזרה, וזאת בעודם בדרכם לתת הרצאה על סיפור השומרוני הטוב, להרעיף עליו שבחים ו”לקרוע” את שני האנשים שלא עצרו בדרך להושיט עזרה! אגב, בסיכום כולל, רק 40% מהמשתתפים בניסוי (מכל שלוש הקבוצות) עצרו להגיש עזרה.

רגע אחד….מה קורה פה? סטודנט לכמורה, שיודע בדיוק מה היחס בברית החדשה לשניים שלא עצרו לעזור לפצוע למול השבח שהורעף על ראש השומרוני הטוב עושה בדיוק את אותו דבר וזאת בעודו בדרכו ללמד את השיעור הזה ממש? זה פשוט בלתי נתפס. הרי ברור לנו שלא מדובר באנשים רעים, אטומים וחסרי לב. להפך, מדובר באנשים שלומדים לכמורה כדי להקדיש את חייהם לדתם ולשירות אנשי קהילתם. אז מה הסיפור?

האמת היא, שהסיפור פשוט. בעודם ממוקדים במשימה (הלא באמת חשובה) של מתן ההרצאה ובעובדה שהם מאחרים, הם לא עצרו בכלל לבדוק מה באמת חשוב. הרי כל אדם בר דעת מבין שלעזור לאדם פצוע חשוב עשרות מונים יותר מאשר ההרצאה – אלא שהם פשוט לא ראו את הפצוע. החוקרים אומרים שבחלק מהמקרים, המרצים הממהרים נאלצו לעבור ממש מעל האדם הפצוע כדי להגיע למחוז חפצם, והדבר לא עצר בעדם. זו אינה רשעות ולא טמטום – בסך הכל מדובר על פוקוס לא נכון.

צפו בקטע הוידיאו הבא לפני שאתם ממשיכים לקרוא וחשוב מאד – תספרו כמה פעמים הקבוצה הלבנה מוסרת את הכדור:

זוהי, כמובן, וריאציה על ניסוי הגורילה הידוע. אבל אם לא הכרתם את זה קודם, האם ראיתם את הדובון הרוקד בפעם הראשונה?

בעודנו ממוקדים בספירת המסירות של הקבוצה הלבנה, קורה אירוע אחר ואנו עוורים אליו. האם זה בהכרח רע? לא. אבל כאשר אנחנו לא ערים למתרחש סביבנו, אנחנו לא יכולים להיות ערים לשינויים שקורים בסביבה, להתאמות שצריך לערוך או לפצועים שצריך להושיט להם עזרה.

חשוב לי לדייק בעניין המיקוד: יש פה שתי מלכודות – ולא אחת:

1. מלכודת הטשטוש – העדר בחירה מושכלת של מטרה נכונה וספציפית אליה אנו מכוונים (דיברתי על מלכודת זו בהקשר אחר קצת בפוסט הקודם על המפה).

2. מלכודת רטיית הסוס – מיקוד יתר במשימה נתונה (חשובה יותר או פחות) תוך התעלמות מכל מה שקורה סביבנו.

אז איפה נקודת האיזון?

נקודת האיזון בהקשר של מיקוד נמצאת בדיוק בין שתי המלכודות. מחד גיסא, בלי מפה ברורה של מטרות ותוכנית עבודה, הכל יהיה מטושטש ולא ברור. מאידך גיסא, אנו חיים בעולם דינמי ומשתנה. זה קצת כמו מצלמה: יש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא קרוב מדי (אזור הרטייה) ויש אזור שנמצא מחוץ לפוקוס כי הוא רחוק מדי (אזור הטשטוש). בין השניים האלו שוכן אזור נפלא, הוא אזור המיקוד – זהו האזור שבו אני יודע לאן אני מכוון ולאן אני הולך אך אני מודע לסביבתי ורגיש למה שקורה שם. בעצם, אני פתוח לפידבקים מהמציאות ומצליח לעשות אינטגרציה לדברים שמגיעים “על הדרך”.

באיזה אזור אתם עכשיו בחיים? מה אתם צריכים כדי ליצור מיקוד אמיתי וחד בחייכם? האם המטרות ברורות לכם? האם יש לכם את היכול לראות את מה שקורה מסביב, תוך שמירה על הדרך?

מייקל בן-דוד, מאמן עסקי

נ.ב אשמח מאד לשמוע את מחשבותיכם על הפוסט הזה. כדי לכתוב תגובה, לחצו על המילה comments למעלה ותגללו לסוף העמוד. אני גם מזמין אתכם לשתף את חבריכם על ידי לחיצה על הסמל של הפייסבוק בשורה מתחת.

אתה נמצא כאן!

בשכונת מגוריי, ליד לוח המודעות השכונתי והדוכן של מפעל הפיס, הייתה פעם מפת רחובות של העיר תל-אביב. על המפה, הייתה נקודה אדומה ואליה חץ והכיתוב “אתה נמצא כאן”. שלשום, בדרכי למפגש אימון, שמתי לב שהמפה נעלמה. אינני יודע מתי בדיוק היא נעלמה – אבל שמתי לב לזה שלשום.

הרעיון של “אתה נמצא כאן” כל כך בסיסי. כל כך פשוט, אבל כל כך לא טריוויאלי, ששווה לדבר עליו כמה מילים. בכלל, אם אנחנו מדברים על מפות, כדאי לשים לב לכמה דברים:

  1. קודם כל, כדאי לוודא שאתה מחזיק ביד את המפה הנכונה. יהיה קשה מאד להתמצא בירושלים עם מפה של חיפה, אפילו אם שמות הרחובות זהים…
  2. אתה חייב לדעת איפה אתה נמצא כרגע.
  3. אתה חייב לדעת לאן אתה רוצה להגיע (כי בלי יעד, אפשר להסתובב בעיר ולא צריך מפה בכלל, כי זה לא משנה).

“אתה נמצא כאן” הוא הבסיס של כל התקדמות. אני לא יכול לזוז באופן משמעותי לשום מקום בלי לדעת איפה אני כרגע. אגב, זה לדעת איפה אני כרגע באמת, ולא איפה הייתי רוצה להיות כרגע, או איפה הייתי רוצה לחשוב שאני.

כמה זה יפה, כי זה בדיוק כך גם בחיים.

ראשית, באה המפה עצמה.

האם אני עסוק בכלל בחיים שלי? האם המפה הזו היא המפה שלי, או שאני נתתי לאחרים לשים לי את המפה ביד? האם זו המפה הנכונה לשלב זה בחיי? כמה פעמים אנחנו מסתובבים עם מפות לא מעודכנות, ומתפלאים שפתאום רחוב מסויים הפך חד-סטרי, או שצומת הפכה לככר? האם הקדשתי את הזמן לבדוק את המפה שלי?

תל אביב, מגוגל מפות

שנית, בא זיהוי המקום שבו אני נמצא כרגע.

האם אני מסתכל נכוחה על מה שיש ועל מה שאין? האם אני באמת נמצא איפה שאני חושב שאני, או שיש לי עיוות תפיסה שמטעה אותי? האם אני מצליח להבדיל בין המציאות לבין הפרשנות שלי של המציאות?

החלק השלישי הוא הרצוי שלי. לאן אני רוצה להגיע.

מה אני באמת רוצה? איך אני רוצה להיות כשאני שם? מה יקרה לי ומי אהיה כשאגיע? ג’ים רוהן (מגדולי המאמנים העסקיים שנפטר בחודש שעבר) אמר שלא ניתן להשיג מטרה שאין לך…זה כל כך נכון. בלי יעד, המפה הטובה ביותר אינה שווה. זהו החזון, החיים שאני באמת רוצה לחיות.

ולבסוף, מיפוי הדרך.

מהי הדרך הטובה ביותר בין “כאן” ל”שם”? מהן הדרכים האפשריות? כמעט תמיד יש כמה וכמה דרכים בהן אפשר ללכת – ולכל דרך היתרונות והחסרונות שלה. באיזו דרך אני בוחר? היכן לפנות ימינה והיכן שמאלה? כלומר, מהן המטרות שלי ומהם יעדי המשנה שלי?

ושאלה אחרונה: איך אדע שהגעתי?

מהי מפת הדרכים שלכם? לאן אתם הולכים, ולמה? מי תהיו כשתגיעו לשם?

אז קחו קצת זמן לבחון את המפה שלכם, ולעדכן אותה.

כתמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות על הפוסט….אני מזמין אתכם גם לשתף את חבריכם דרך כפתורי השיתוף בסוף הפוסט.

מייקל

נ.ב.

זוהי הזדמנות כמעט אחרונה לקחת את חוברת ההכנה לשנת 2010, שתאפשר לכם לבחון לעומק אלמנטים מתוך המפה שלכם כאן.

דור ה-Y ולקחים לכולנו

הגעתי למגזין “דה מרקר” של החודש קצת באיחור.

על הכריכה תמונה של כסא מנהלים ריק וסרט צהוב “המשבר הניהולי הבא”. זה מעניין, כי כמי שעובד עם מנהלים חשוב לי להיות מעודכן במשברים בתחום.

דפדפתי מהר לכתבה וגיליתי שהיא עוסקת בדור ה-Y, בני ה-30 ומטה.  מסתבר שלדור הזה יש בעיה ניהולית קשה….יש להם חיים!

מילת המפתח שלהם היא איזון.

הם עובדים, אבל רוצים לשמור על חיי המשפחה והחברה שלהם. הם רוצים להמשיך ולהתפתח מקצועית ואישית ושהחברה בה הם עובדים תשקיע בהכשרה ובאימון שלהם. אה, והם גם רוצים שיהיה להם מעניין בעבודה. אסון בהתהווות!

ההסבר למקורות האסון? “כשאתה גדל בעולמות וירטואליים המאפשרים להתנהל במקביל בכמה ערוצים שבהם הכל אפשרי, וכאשר בו בזמן ההורים אומרים לך שאתה מדהים ואין מה שיעצור אותך, האם באמת מפליא שאתה רוצה עניין, רוצה שיתעניינו בך, רוצה להתקדם במהירות, רוצה לחיות בכל העולמות וכשזה לא מתאפשר אתה ממשיך הלאה?” (עמ’ 54). קראתי את הקטע הזה פעמיים, וליתר ביטחון, קראתי אותו עוד פעם. האמת…..לא מפתיע בכלל!

זה הזכיר לי הרצאה שראיתי באינטרנט על מעצב-על שסוגר את הסטודיו שלו לשבתון של שנה פעם בשבע שנים, חיפשתי שוב את ההרצאה ומצאתי אותה. שמו של המעצב הגראפי הוא סטפן סגמייסטר (שעיצב עטיפות לרולינג סטונס ולטוקניג הדס) ואחד הדברים שבלטו לי מאד בהרצאה שלו זה שלוש הסתכלויות אפשריות על העיסוק שלו: כמשרה, שאותה הוא עושה להרוויח כסף מתוך מיקוד בסוף השבוע; כקריירה, שאותה הוא מנהל לאורך זמן ומתוך מחוייבות; או כייעוד שאותו הוא היה מגשים גם בלי הפיצוי הכלכלי לצידו. השבתון, אומר סגמייסטר, איפשר לו להתחבר שוב לייעוד שלו כמעצב, ליצור חדשנות בחייו ובעצם להמציא את עצמו מחדש.

(אגב, שווה לשוטט באתר ממנו לקוח הוידיאו ted.com, יש בו הרצאות מרתקות ממש).

שימו לב לקשר שבין זמן חופשי לייעוד. זמן חופשי מאפשר לנו להתחבר לייעוד שלנו. להתחבר לאותה קריאה נעלה שאנו יכולים להגשים בעולם תוך שימוש במתנות האישיות שלנו ובייחוד שלנו. לא לחינם סגמייסטר מציין חברות כמו גוגל ו-3M שנותנות לעובדים 15-20% מהזמן בעבודה לפתח פרוייקטים אישיים (כך, אגב, הומצאו הפתקים הצהובים השימושיים כל כך).

כמו שאתם מכירים אותי הכתבה הוציאה אותי למסע גילויים נוסף על דור Y, שיש לי איתם היכרות אישית כהורה, מרצה למשפטים ומאמן. המוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב במאמרים שקראתי הוא צורך חזק מאד בהדרכה, מנטורינג ואימון כחלק מתנאי העבודה (לדוגמה, כתבה מהטיימס הלונדוני). לומר את האמת, זה לא מפתיע.  כאשר קיים דגש על איזון, על התפתחות אישית ועל שמירה אסרטיבית על גבולות, ברור שתבוא גם דרישה לקיומן של מערכות תומכות, ורצוי אישיות.

לדור Y אין מה לומר מלבד “שאפו”!

השאלה לכולנו היא: מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על האיזונים בחיים שלנו?

אחרי החגים

אז זהו, “אחרי החגים” הגיע ומבחינתי זה הזמן להתחיל את הבלוג שלי ולכתוב בו באופן סדיר.

לכולנו יש דברים שאנחנו דוחים ומייצרים לעצמנו נקודות ציון, מן “אחרי החגים” כאלו, שלאחריהם נעשה את הדברים שהתחייבנו לעשות. מעניין שדווקא את הדברים שהתחייבנו לעצמנו, אנחנו נוטים לדחות ופה נכנסת באמת לבחינה המילה מחוייבות.

מהי מחוייבות?

בשלב זה הייתם מצפים לדוקטורט שלם על מחוייבות….אבל זה כל כך פשוט, שאני בכלל לא הולך לשם.

מחוייבות היא עשייה. נקודה!

אין שום דרך למדוד מחוייבות אלא דרך העשייה. כאשר אני עושה, אני מחוייב. כאשר אני לא עושה, אני לא מחוייב. זה פשוט, לא קל, אבל פשוט. מחוייבות היא הצעד שבא אחרי התירוצים, הסיפורים, הנימוקים וההסתתרות.

יודה, המאסטר ג’די ממלחמת הכוכבים, אמר, במידה רבה של צדק: “עשה או אל תעשה, אין לנסות”.

מעניין לראות את ההבדלים התרבותיים שמגולמים בלוחות השנה השונים. בלוח השנה הלועזי, ראש השנה הוא יום אחד של חופש, וחוזרים לעבודה. בלוח השנה היהודי, יש את ה”חגים” ובעצם “עסקים כרגיל” מתחיל רק שלושה שבועות אחרי תחילת השנה. בעיניי, זה לא סתם.

שלושת השבועות האלו נועדו לתת לנו שהות לעצור, לבחון את השנה שהייתה והשנה שתהייה, לתכנן, לחשוב ולעבור שוב על החזון שלנו, על המטרות שלנו ועל היעדים הנגזרים מהם. לתכנן בנחת שנה של עשייה וצמיחה.

אילו יעדים בכוונתך להשיג השנה? איך תדע שאתה מחוייב?

זה פשוט….בחן את עשייתך!